בשבי הפרומואים

המועקה לא מרפה גם בבוקר שאחרי הצפייה. במלים מדודות, באיפוק שמצליח רוב הזמן להסתיר את הקושי, מגוללים שישה שבויים ממלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה ומלחמת לבנון הראשונה את סיפוריהם בסדר מופתי ומוכתב מראש, והמועקה גוברת ככל שהם מתקדמים בסיפור ועונים לשאלות זהות: איך נפלו בשבי. איך היה בחדרי החקירות והעינויים. מה עשו כדי לשרוד. מה חשו כשנוצר לראשונה קשר בינם לבין הבית. איך נראו רגעי השחרור שלהם. מה אירע להם במתקן החקירות בזכרון יעקב, ומה הם נושאים עימם מן השבי עד סוף ימיהם.

השאלות בסרטו של אורן אהרוני קורקטיות, צפויות ומתבקשות. העריכה מציבה זו אחר זו את תשובותיהם המדודות של השבויים, ופסיפס העדויות לרוב אינו מגלה דברים שלא ידענו קודם לכן. ידענו, והעדפנו לשכוח.

מתוך הסרט. בלי הפרסומות זה היה מעיק פחות (צילום: ערוץ 2)

את רמי הרפז, טייס פנטום, קשרו בחוטי טלפון. עמי גיא, שנשבה כשהמוצב שלו נפל לידי המצרים במלחמת יום הכיפורים, מדבר על מכות החשמל. משה שימריק מספר על האלקטרודות בכל חלקי הגוף. לאלי יניב, פצוע קשה עם ריאות מלאות דם, תקעו סכין בגב וניקו את הנוזל בצינור גז, בלי הרדמה. אורי שחק אומר שהיה קל מאוד למות, הגבורה האמיתית היתה להישאר בחיים, והכי קשה היה לשמוע את הצרחות של החברים.

ומתישהו עוברים לפרסומות שהן בלתי נסבלות במיוחד, ואז המועקה גוברת, מפני שביניהן משובצים לפחות ארבעה פרומואים לפרק הבא של "חטופים". בתוך הנסיונות למכור לנו משהו, אי אפשר שלא לתהות אם סרטו של אהרוני אינו אלא פרסומת מפלצתית לסדרה הבדיונית.

הכל עניין של טיימינג

קשת חתומה על שני המוצרים, וקשת יודעת ללחוץ על עצביהם החשופים של צופיה טוב יותר מן המתחרה. קשת אישרה את שזירת המוטיבים האמיתיים מהתקופה בה המתנו לחטופי-לבנון לתוך הסדרה הבדיונית. קשת לבדה אחראית על העיתוי בו שודר הסרט של אהרוני, ולשזירה הבעייתית של הפרומואים ל"חטופים" בזמן הקרנתו. איך אפשר שלא לחשוד?

כשהפרסומות נמוגות והשבויים חוזרים הביתה, נחשף הפרק בחייהם אותו נאלצו לבלות במתקן החקירות בזכרון יעקב. זה היה לא פחות משבי שני: חקירות, השפלות, חשדות, מעקבים של השב"כ שנמשכו שנים ארוכות לאחר השבי. את הזעם האזרחי שהדברים מעוררים לא תוכלו למצוא בסרט, כי אהרוני הסתפק גם כאן בשאלות קורקטיות.

בכל זאת, צריך להמשיך הלאה, מהניסויים הרפואיים שערכו במתקן המתועב הזה אל הטראומה ומשמעותה בחיים, שנים רבות אחרי: חוסר שינה והתנתקות מן המציאות שהחלה כטכניקת הישרדות בעינויים, עימותים מאוחרים עם שביבי זכרון

שמפרקים את הנפש. המינוריות נשמרה גם כאן. רק יוס'קה גרוף אמר למצלמה שלא רואים את כסא הגלגלים של השבויים, והצביע על גולגלתו, בתוכה גרים השדים שלו עד היום, וספק אם ירפו ממנו אי פעם.

ואז הגיע עוד פרומו אחד, ובסוף היה מי שהישיר מבט למלמה ואמר שחייבים לשחרר את גלעד שליט, והמועקה נותרה כשהיתה. לטעמי, צריך להפריד בין הסרט לבין העיתוי כדי להתבונן נכוחה בעשייה דוקומנטרית הגונה, אם גם צפויה ומעט מכנית. אבל גם כשמפרידים ביניהם, נשארת התחושה שקשת, שיודעת לגזור קופון מכל דמעה שתזילו, עברה הפעם כל גבול.