עדיין לא מאוחר להרע את תנאי האסירים

בתחילת השבוע התכוננו לחסום ביקורי משפחות אצל אסירי החמאס בכלא שאטה, אך העוצר שהכריז צה"ל בשטחים מנע ממילא את הגעתן, והפעולה בוטלה. עם זאת, עוד לפני שהספקנו להפגין, כבר נשאלה השאלה: "למה עונש קולקטיבי", וכבר הוטחה בנו האשמה: "אתם מפריעים למשא ומתן".

אך לא מתקיים שום משא ומתן. יש דממה, וההתקדמות היחידה היא של זמן ישיבתו של גלעד שליט בכלא. תשובתו של החמאס להצעה הישראלית האחרונה - שלילית, גם אם לא נתקבלה רשמית. לכן, חובה עלינו לחזור להפגנות.

חייבים להרע את תנאי הכליאה של האסירים, ולהכריז: לא לביקורי משפחות. לא עיתונים, לא כסף, לא טלפונים, לא טלוויזיות, לא ביקורים. חשכה. עלינו למנוע העברת דלק, חשמל ומזון לעזה דרכנו. כן, עונש קולקטיבי עד שהחייל הישראלי ישוחרר. גם זו הרתעה מפני חטיפה נוספת.

נדמה שזהו הכלי היחיד שנותר בידנו - רק הענשה קולקטיבית. ניסינו מלחמה שבה נהרגו מאות ובהם ילדים. זה לא השפיע על רוצחי החמאס. הם ימשיכו להסתתר מאחורי חפים מפשע ובתוך בתי חולים. את בתי החולים אסור להעניש וגם לא את הילדים, אבל את היושבים בכלא לאחר שרצחו משפחות שלמות, אותם צריך להעניש, מבלי לתת לצד ההומאני שלנו להכניע אותנו, כי אלה האמצעים האחרונים שעדיין לא ניסינו. הם טובים ממלחמה, הם לא הורגים.

עם זאת, ברור שהדרך לשחרור החייל החטוף תכלול לבסוף גם שחרור של אותם רוצחים. השמות הם אותם השמות והסכנות לא ייעלמו גם אם יישארו בכלא. הרוצחים נמצאים בכל מקום, לאו דווקא בבית הסוהר. דוגמא לכך מהווה רוצחו של רב סמל איהב חטיב. מדובר ב"אדם נורמטיבי" שלא ישב בכלא, לא שוחרר ממנו "עם דם על הידיים". הוא ממחיש את קיומם של מרצחים נוספים שמחכים לרגע הפעולה, לרגע בו יוכלו להרוג בנו, על אף שלא היו אסירים בעבר. אך רוצחו של רב סמל איהב חטיב חייב לדעת אלו תנאים יהיו לו בכלא הישראלי.

לפיכך, המאסר אצלנו חייב לשמש כהפחדה, כהרתעה. הרתעה שחלק עיקרי ממנה הוא גם כוחו של צה"ל לחטוף ממנהיגיהם אם ימשיכו לעודד נסיונות חטיפה ונסיונות לרצח.

הענשה קולקטיבית אינה מעשה שקל לי איתו, במיוחד כשהיא כרוכה בהרעבת אוכלוסיית עזה. אך כשחייל ישראלי נותר בשבי קרוב לשנה רביעית, בלי אף ביקור של הצלב האדום וכמובן ללא ביקורי משפחות - הענשה כזו הופכת צודקת ומוסרית. עלינו לנסות את כל האמצעים הללו, עד שגלעד החייל יהיה עם הוריו בבית, איתנו בישראל.