כמו שעון שווייצרי

השמיים הולכים ומתקדרים מעל "סופר הצללים". סרטו החדש, השנון והמהוקצע, של רומן פולנסקי מאופיין בעיקר בגווני אפור ובצבע עופרת, שהולמים היטב את אווירת הרפאים והקדרות שפרושה עליו.

קשה לנתק את הצפייה בסרטו של פולנסקי מהעובדה שהבמאי שלו נתון מאז ספטמבר האחרון במעצר בית בשווייץ. קשה, הן משום שכל סרט של פולנסקי מהדהד את הביוגרפיה של יוצרו (במיוחד תחושת הרדיפה), והן משום שאחד מגיבורי סרטו הנוכחי, ראש הממשלה הבריטי לשעבר (פירס ברוסנן), נותר בגלות אחרי שמתחילים מהלכים להעמדתו לדין על ביצוע פשעי מלחמה והוא נאלץ

להסתגר בבית הממוקם על אי מול חופה הצפון-מזרחי של ארצות הברית. שם נמצאות עמו אשתו החריפה אך המרירה (אוליביה וויליאמס), ועוזרתו הקרובה אליו יתר-על-המידה (קים קאטרל).

אל האי הזה מגיע גיבורו האחר של הסרט, עיתונאי (יואן מקגרגור) המתפרנס מכתיבה-בצל של אוטוביוגרפיות של אנשי בידור. עתה הוא מתבקש לכתוב את זכרונותיה של האישיות הפוליטית הנ"ל לאחר שסופר הרפאים הקודם נמצא מת בנסיבות מסתוריות.

שמו של העיתונאי נותר עלום לכל אורך הסרט - הוא מציג עצמו כ-"ghost” - עובדה שיש בה כדי להפוך אותו, אכן, לרוח רפאים. זהות נוכחת-נעדרת, איש ללא עבר, ללא סיפור חיים, הנובר ומתקיים בחייהם של אחרים.

"סופר הצללים". סופר הצללים הוא אכן רק רוח

ישנה בסרט סצנה נהדרת הממחישה זאת - "הרוח" נוסע במכונית שכורה שמכשיר ה-GPS בה מוביל אותו בנתיביה של הגופה, הסופר המת, אל מעונה של דמות מפתח בסיפור. ולא, לא מדובר פה בעוד סיפור מפיסטו - סופר המוכר את נשמתו לפוליטיקאי שטני שצל כבד של פשעי מלחמה מעיב על הקריירה שלו (וקווי דמיון נמתחים, איך לא, בינו לבין טוני בלייר). זהו סרט של פולנסקי, והניסיון להיוותר תמים וצודק עומד הלוא בסתירה מוחלטת למהותו הבסיסית של העולם.

לא עוד מותחן פוליטי

"סופר הצללים" מבוסס על ספרו רב המכר של רוברט האריס (לשעבר הכתב הפוליטי בעיתון הבריטי "אובזרבר" ומחבר המותחן ההיסטורי "פומפיי", שעל עיבודו שקד פולנסקי בטרם פנה ליצירת הסרט הזה). הסרט, שתסריטו נכתב בידי המחבר ופולנסקי (וצולם ברובו בגרמניה), לוקה אמנם בצדקנות פוליטית אופנתית - אתה אמור לשמוט לסת בתדהמה נוכח "גילוי" שיש בו כדי לשפוך אור על מהלכיה הפוליטיים של בריטניה בעשורים האחרונים, ואגב כך לתהות על תמימותו של הגיבור - אך לזכות פולנסקי ייאמר ש"סופר הצללים" אינו עוד מותחן פוליטי שגור.

קודם כל, משום שפולנסקי מבכר את תחושת הרדיפה שהולכת ומתגברת אצל גיבורו-ללא-שם ככל שהוא מתקדם בחקר האמת, על פני האמירה הפוליטית. בגרסתו של פולנסקי, “סופר הצללים" הוא סרט על אדם המגלה שאינו יכול עוד להיוותר מחוץ למהלכים ההיסטוריים, להישאר בגדר "אף אחד", להסתתר באופן סמבולי מאחורי סיפוריהם של אחרים, וכי עליו לנקוט עמדה – לגלות אחריות.

ברוסנן. הכל מתקתקת כמו שעון שווייצרי

כך, הסרט נע מהבית שבו מוצא ראש הממשלה לשעבר מפלט - עיצוב הפנים המונוכרומטי מבליט קירות בטון חשופים ואפורים הסוגרים על הדמויות כמו היה זה בית כלא (לתחושה תורמת גם מלאכת הצילום המרשימה של פאבל אדלמן ש"משטיחה" את הרקע והדמויות) - אל החוץ, אל הנסיבות שאין לגיבור שליטה עליהן ושבתוכן הוא מנסה להתנהל.

"סופר הצללים", על כן, מתפקד כסיפור מוסר אכזרי, שהפאנץ' שלו מצוי בשלוש הדקות האחרונות והמבריקות של הסרט - בסצנה שהיתה גורמת אפילו להיצ'קוק

להוריק מקנאה. הסרט עשוי כל כך טוב, והסיפור מתקתק, ובכן, כמו שעון שווייצרי, עד שאתה מוצא עצמך תוהה אם לא יהיה זה חבל שבכך (ובזכות הצביעות השווייצרית) תגיע הקריירה של פולנסקי אל קצה.

אין זה פלא אולי, שעל רקע מעצר הבית שבו פולנסקי נתון, בהמתנה להכרעה בעניין הסגרתו לארצות הברית, נדמים המפגינים הזועמים בסרט התובעים את העמדתו לדין של ראש הממשלה לשעבר כעדת צמאי דם של ממש.