ברחתי עד אנטרקטיקה

משעה ששר החוץ אביגדור ליברמן ושר הפנים אלי ישי מנהלים את המדינה ולבם גס בזכויות אדם, ויחסם לעקרונות הדמוקרטיה ולהבטחה שבמסמך המכונן של מדינת ישראל, מגילת העצמאות - מנוכר לחלוטין, והצלחתם לשיטתם גדולה - המבוכה, הבלבול והעלבון מעיקים ביותר.

מה עושה אדם המרגיש שכל עולם מושגיו על מהותה ודרכה של מדינת ישראל כפי שחלם עליה, נלחם לקיימה והאמין בה - משתבש? מתנתק ובורח לסוף העולם, לאוורר את המוח ולמצוא אהבה חדשה. כך הגעתי לאנטרקטיקה, ארץ השלג והקרחונים, הציפורים, חיות הים, יפי הפינגווינים הצועדים בהמוניהם בראש מורם ובגאווה גדולה. ארץ יפהפיה בקודקודו הדרומי של כדור הארץ, היינו: אם כבור הארץ עולמנו, הרי שאנטרקטיקה היא סוף העולם.

צועדים בהמוניהם בראש מורם (צילום: סנדי טפרסון)

ופתאום הכל יפה כל כך, שובה לב ומשמח. הצוקים השחורים הפורצים בלב ים לגובה, מצופים בכתמי לובן של שלג טרי. קרחונים עצומים דמויי פסלים הצפים בים, נישאים בגלים, ואיים רבים בהם הרים וגבעות ומישורים חלקלקים וחיות ככלבי ים, פילי ים ועופות לרוב וערי פינגווינים מקסימים. מספרם במקום עולה על מספר תושבי ישראל וכולם הולכים גאים מאוד. מיד רואים מי המלך ומי המלכה.

הגעתי לאניה צנועה למדי ובה כ-70 איש ואשה מכל קצות העולם - סין, יפן, ארה"ב, הולנד וכן 14 ישראלים ובהם מוטי קירשנבאום שתיעד את המסע וצלמת צעירה, סנדי טפרסון, בוגרת בית-ספר הדסה בירושלים. התברכנו במדריכים צעירים ומשכילים מאוד, שאוהבים את המקום ומכירים אותו היטב. חלק מהאיים מיושבים בידי חוקרים, ומספר מוזאונים אודות הסביבה פתוחים למבקרים.

בסערה גדולה התגלגלנו מצד לצד באניה, הקרחונים הגדולים והיפים לצדנו. ההרים עשויים אבן שחורה שמפרישה לתוך המים אטריות שחורות, כאילו מדובר במעשה ידיה של איזו סבתא שחתכה אותן.

הקרחונים נראו כעבודה של מיכאל אנג'לו. הכל מחוטב כל כך יפה. קרחון אחד בעל בטן פנימית היה שוקע ועולה כבתוך אמבטיה, שבסופו של דבר מימיה נשפכו עלינו. אנטרקטיקה שהיא סוף העולם, היא מקום יפהפה, נקי, עשוי שחור-לבן ומפתה מאוד לטייל בה.

20 יום נישאנו על גלים, גם בעין הסערה, ואין אלי ישי, ואין ליברמן, אפילו אהוד ברק איננו. רק אנשי הספינה הצעירים, מלומדים, אוהבי טבע וחי המשפיעים עלינו שפע ידע והיכרות עם עולם יפה להקסים. כולנו חזרנו יותר רגועים, יותר שמחים, יותר בשלים לקבל את האביב - וזה נפלא.