ללא מידת חסידות: איחר ב-6 ימים והפסיד הביטוח

ת', נער בן 17, נחבל בברכו בעת משחק כדורסל. הוא נזקק לטיפולים ולניתוח ונותר עם נכות קשה לצמיתות.

• הטריק של חברות הביטוח: החתמה על כתב סילוק
  

הוריו של ת', יחד עם הוריהם של כמיליון ו-600 אלף תלמידים נוספים במדינת ישראל, משלמים מידי שנה יותר מ-40 מיליון שקל לרשויות המקומיות, על מנת שאלה תרכושנה לילדיהם מגן בדמות ביטוח תאונות. התשלום נכפה על ההורים מכוח חוק לימוד חובה. רוב הרשויות המקומיות רוכשות את הביטוח במרוכז, בחברת הביטוח כלל, באמצעות סוכנות ביטוח השייכת לחברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי.

"הסדר הביטוח באמצעות סוכנות הביטוח שלנו", כך מצדיקה החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי את קיום סוכנות הביטוח שלה, "מונע מצב בו תביעות שיוגשו בשלב מאוחר יותר לא יטופלו. נושא זה הינו בעל חשיבות מהותית, שכן תקופת ההתיישנות אצל קטין מתחילה רק החל מגיל 18".

האמנם כך הם פני הדברים? האם אכן טיפולה של סוכנות הביטוח מועיל להורים ומונע את התיישנות התביעות? המקרה של ת' מוכיח כי ההיפך הוא הנכון.

תקופת ההתיישנות בביטוח היא קצרה ביותר, 3 שנים מיום התאונה. כאמור, כאשר מדובר בקטין מתחיל מניין ההתיישנות בהגיעו לגיל 18 ומסתיים ביום הולדתו ה- 21.

הסוכנות הסתגרה בשתיקתה

נחזור כעת אל המקרה של ת'. כחודשיים לפני תום תקופת ההתיישנות דיווח ת' על התאונה במכתב לסוכנות הביטוח של השלטון המקומי. במקום שסוכנות הביטוח תזהיר אותו כי ההתיישנות מתקרבת, הסוכנות הסתגרה בשתיקה ולא ענתה לת'. הוא שיגר מכתב נוסף. גם מכתב זה נמסר לסוכנות בטרם ההתיישנות. גם כאן, במקום להזהירו, הסוכנות שתקה ולא אמרה דבר על ההתיישנות הקרבה.

הסוכנות שלחה אליו טופס תביעה של חברת כלל וביקשה כי הטופס יוחזר אליה מלא וחתום. ת' פעל כמצוותה. לאחר מכן קיבל מכתב מהסוכנות כי טופס התביעה הועבר לחברת כלל אשר "תעדכנו בקרוב לגבי המשך הטיפול". מכתב זה נשלח אליו יום לאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות.

ת' מיהר והגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, אולם את רכבת ההתיישנות הוא כבר איחר, ב-6 ימים. כלל הגישה כמצופה בקשה לדחות את התביעה על הסף בטענה שהיא התיישנה.

"חברת הביטוח לא חייבת להזהיר את המבוטח"

אין ספק כי איחרת בהגשת תביעתך, נזפה השופטת בלהה טולקובסקי בת'.

רק ב- 6 ימים, השיב ת' בדחילו ורחימו. איזה נזק יכולים 6 ימי איחור לגרום לחברת כלל הגדולה. הרי בסופו של דבר מדובר בפוליסה שבאה לתת הגנה לתלמידים. כופים על הורינו לעשות אותה. יש לה מטרה סוציאלית. היא באה מתוך דאגה לתלמידים. האם ייתכן להכשיל תביעה בשל 6 ימי איחור, שאל ת'.

בוודאי, השיבה השופטת טולקובסקי. מועדים הם מטבעם שרירותיים. חריגה, ולו ביום אחד, ממועדים שנקבעו, עלולה לעיתים, לגרור תוצאות קשות של פגיעה בזכויות מהותיות.

אבל סוכנות הביטוח הרדימה אותי כשנתנה לי להבין כי תביעתי תטופל. למה נאמר לי כי התביעה תטופל במקום לומר לי כי התביעה עומדת להתיישן, קבל ת'.

"אין זה מחובתה של חברת הביטוח להזהיר את המבוטח כי תקופת ההתיישנות עומדת לפוג. הטלת חובה על חברת ביטוח להזהיר מבוטח מפני סכנת התיישנות אינה אלא "מידת חסידות" שאינה בגדר הדין".

השופטת דחתה אם כן את התביעה ואף חייבה את ת' לשלם לחברת כלל 5,000 שקל הוצאות משפט.

מה היו אומרים חכמי המשנה?

בשולי הדברים נבקש להעיר, כי מדובר בתוצאה קשה ובלתי מובנת. לפי גישת השופטת לא צריך לחייב את חברת כלל ואת סוכנות הביטוח להזהיר את ההורים כי התביעה מתיישנת תוך 3 שנים מיום התאונה. מדוע? משום שהטלת חובה לנהוג בהגינות עם מבוטח מהווה, כלשונה, "מידת חסידות".

ראשית, לא ברור מה כל כך רע ב"מידת חסידות". האם ראוי לאמץ בתחום הביטוח את הכלל של אדם לאדם זאב?

שנית, אפילו המשנה, ממנה לקוח הביטוי הביטוחי "מידת חסידות", קובעת אחרת.

בביטוי "מידת חסידות" נעשה שימוש במשנה כאשר קונה מגלה הונאה בממכר. המשנה קובעת גבול זמן להחזר הממכר. אולם בהמשך המשנה קובעת כי אם המוכר ידע על ההונאה, הוא חייב, מ"מידת חסידות", לקבל את הממכר חזרה, אף אם חלף פרק הזמן שנקצב להחזרה.

בענייני ביטוח יש לזכור כי מול התלמיד הפגוע, ניצבת חברת ביטוח, עתירת הון, כוחות, ידע, מומחים ומה לא. התלמיד המבוטח יודע מעט מאוד אם בכלל. חברת הביטוח יודעת היטב שתקופת ההתיישנות עומדת להסתיים. לי אין ספק כי חכמי המשנה היו מחייבים את כלל דווקא מתוך "מידת חסידות" כי תזהיר את המבוטח שמועד ההתיישנות קרב וכי טיפולה בתביעה לא מאריך את תקופת ההתישנות.

מעבר לכך, עולה שאלה קשה: עבור מה בעצם גוזרת סוכנות הביטוח של השלטון המקומי קופון של עמלות? רק כדי להעביר טפסים ממקום למקום ובכך להאריך את משך הטיפול? ומה משמעות ההבטחה המופיעה באתר השלטון המקומי כי מוטב לעשות את הביטוח דרך סוכנות הביטוח על מנת למנוע את התיישנות התביעות?