150 קילומטר דרומה מקהיר. מה כבר יכול לקרות

במהלך השידורים של אולימפיאדת החורף ביורוספורט הוקרנו פרסומות שהזמינו את הצופים לנפוש בחולות החמימים של מצרים. אתם מכירים את הפרסומות האלה לתיירות חוץ: צילומים מחמיאים של נופים בתוליים לצד גורדי השחקים של העיר המודרנית, מסגדים עתיקים ושווקים, בחורות בביקיני, ובסוף שורת מחץ זכירה. במקרה הזה היא היתה "מצרים, איפה שהכל מתחיל". אנחנו אמנם לא גרים בפינלנד, אבל הרעיון של נופש קסום ונינוח בדרום התאים לנו. ושנינו מסורתיים כמו חתונה בהנחיית שלי יחימוביץ, אבל פסח נראה לנו כמו זמן טוב לשוב למצרים.

בעיקרון, אנחנו לא מסוג העיתונאים שנוסעים למצרים. כן, אחד מאיתנו נסע פעם לעמאן, אבל זה היה עם לינוי בר־גפן. עכשיו זה עם אלעד בן־דוד או עם רם גלבוע, תלוי מי מסתכל על זה. מכל מקום, אלעד היה אמור לתפקד כמדריך של המסע. הסיבה לכך היא שהוא דובר ערבית, וחשוב מזה, אסור להסביר למה הוא דובר ערבית.

הרעיון היה פשוט: אם אנחנו כבר נוסעים למצרים, אז למה שלא ננסה להגיע הכי רחוק שאזרח ישראלי יכול להתקדם על היבשה? אם בסוף כל כביש מחכה ערבי עם נרגילה, בואו נראה כמה הערבי הזה ירשה לנו להתקדם. אז ניסע לראות מה חדש בגבול הלובי, בפינה הצפונית־מערבית של מצרים והים התיכון. למה לא בעצם? מותר לנו. שלום וכל זה.

התייעצנו עם כל בן אדם שהסכים לייעץ לנו. איתי אנגל הזהיר אותנו ממחסומי הדרכים, ואמר לנו שזה רעיון עיתונאי אמיץ. נהדר: כשאיתי אנגל חושב שאתה עושה משהו אמיץ, זה סימן טוב לחשוב שוב על מה שאתה הולך לעשות. אלי פנגס, שהיה במדבר המערבי של מצרים במסגרת ראלי הפרעונים, אמר לנו שהשלטונות שם לא משחקים משחקים, ושכל העסק נראה לו מסוכן במיוחד: כפריים זועמים, שוטרים מדבריים מרודים בנקודות מנותקות מקווי טלפון. מצרים, אמר פנגס, מאכילה אותך במקרה הטוב סרטים רעים. הוא המליץ שלפחות נודיע למשרד התיירות המצרי ולשגרירות הישראלית בקהיר על המסע שלנו. שקלנו לפעול על פי עצתו ולהלשין על עצמנו למשרד התיירות המצרי, בהנחה סבירה שהם ישללו מאיתנו את קבלת הוויזה, אבל לא עשינו את זה.

בבקשה אל תשאלו למה.

צילומים: אימג' בנק / Getty Images

לא כי אתם ישראלים, כי אני מניאק

כדרכם של מעברי גבול, זה שבטאבה נחלק לצידו הישראלי ולצידו המצרי. הישראלי מואר בניאון וצבוע בגוונים של כחול ולבן; חמישה צעדים אחר כך, בתוך הצד המצרי, מחליפות את הניאון נורות צהובות והרצפה הופכת לחומה יותר, חבוטה. בינתיים ממלאת את האוויר תחושה חיוורת־אפורה; חמישה צעדים, זה כל מה שצריך כדי להבין שאתה בארץ אחרת. ארץ עם חוקים משלה.

אחרי כמה בדיקות, צילום של תיירים אמיתיים לצד השלט "ברוכים הבאים למצרים" וכמה בדואים שמחכים מחוץ למעבר, אנחנו מגיעים למיניבוס שייקח אותנו לקהיר. נוסעים איתנו אם ושתי בנות ארגנטינאיות, אמריקאי שמנמן ואמריקאית־ערבייה צעירה בשם פטימה. במיניבוס מחכים הנהג המקומי, הנהג המחליף, מלווה של חברת ההסעות ואיש בחליפה. הסברת הפנים שלהם מאופקת, והם הובילו אותנו בפנים חתומות לשמונה שעות נסיעה דרך חצי האי סיני ותעלת סואץ, עד הבירה הסואנת של מצרים.

הנהיגה בסיני היא בדיוק כמו שאתם יודעים שהיא: עקיפות על פס לבן ובפניות עיוורות, נסיעה במהירות שמיניבוס לא כל כך אמור לנוע בה, כבישים שבורים, קטעים שלמים שבהם אסור לך להוציא מצלמה. 

שעה אחרי הגבול ואנחנו בדרכנו לחשכה מוחלטת. צליל מעורבל וכבד עוטף אותנו כשסופת חול משתוללת מסביבנו. ראות של מטר וחצי קדימה לא גורמת לנהג להאט, לפחות לא עד המחסום המשטרתי שמופיע אחרי כמה קילומטרים. יש שם שוטרים ועוד שוכני מדבר שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות הלילה, או בכלל. אחד השוטרים ניגש לנהג ומודיע לו שהתנועה בכביש נעצרה עקב התנאים. המלווה שלנו מוציא את הראש החוצה ומודיע לשוטר שהנסיעה על אחריותו, ולהפתעתנו אנחנו ממשיכים לנסוע אל תוך הסופה. כנראה שהשוטרים פה תמיד מוכנים למשא ומתן, אז לנו אין ברירה אלא לנסות לבטוח ביכולותיו של הנהג.

הנהג והנהג־ספייר מדברים ביניהם במהלך הנסיעה. בחוץ שוקעת השמש. אנחנו שמים לב שכשמצרים סתם מדברים ביניהם, לאוזנינו זה נשמע כמו ויכוח. עם אותה נגינה עולה ויורדת, עם אותם ביטויים ציוריים שנאמרים בנחרצות המוכרת מהסרטים הערביים של ימי שישי בשנות ה־80.

כמה דקות לפני תעלת סואץ אנחנו עוצרים בפונדק דרכים מצהיב ומשעמם - אין הרבה התרחשויות במדבר, ועם מיעוט הישראלים שנוסעים לקהיר דרך סיני, נראה כאילו לא עבר כאן נוסע כבר הרבה זמן - אבל הגוף שנמעך במשך תשע שעות נסיעה מתענג על היציאה החוצה. על אחד מקירות הפונדק תלויה מפה ענקית של חצי האי סיני שהועתקה מאיזשהו אטלס אנגלי. מבט קפדני יותר מגלה שמות של נקודות ציון ישראליות: המתלה, מעבר גידי, קדש ברנע. אפילו אנדרטה לצנחנים.

בכניסה לשירותים יושב ערס ערבי. איש שהנוף המדברי חילחל אליו ועשה גם אותו קהה, שחום ומחוספס. הוא מתעקש שלא שילמנו דמי שימוש בסך גיניה אחת - פאונד מצרי, שזה בערך 70 אגורות. כן שילמנו, אנחנו מתעקשים. המבט היוקד שלו מבטיח שהוא לא יוותר לנו על זה, והאמת היא שאנחנו לא כל כך מרגישים נוח

 להתווכח פה. אבל אנחנו בכל זאת מתווכחים, ובסוף זוכים לשמור את ה־1.40 שקל שלנו. זה לא המעשה החכם, אבל זה לפחות מבזבז לנו חלק מהאומץ להמשיך להתווכח בחמשת הימים הבאים.

כמה קילומטרים לפני קהיר אנחנו מגיעים למחסום של שוטרים וחיילים מצרים. שמונה גברים משועממים יושבים שם ובוהים בנוף הבלתי נגמר. אחד מהם, חמוש בקלצ'ניקוב, מסתכל לכל יושבי המיניבוס עמוק בעיניים. הוא מחזיק את הנשק שלו בגאווה. יש משהו לא נוח בלהיות ישראלי שערבי גאה וחמוש מסתכל לו בעיניים.

כשהמרחק בין הבתים הולך וקטן, אנחנו מבינים שהגענו לבירה. חמישה מיליון כלי רכב נוסעים מדי יום בכבישים של העיר הזאת, וזה מרגיש כאילו כולם נוסעים כאן עכשיו. למרות שהלילה כבר ירד מזמן, חלק מהנהגים נוסעים עם אורות כבויים. אחרים עם אורות גבוהים, או עם פנס אחד, או עם אורות חניה. זה חוסך דלק וצפיפות אוכלוסין. וכולם צופרים, כל הזמן. בפקקים, בכבישים סואנים, ברחובות ריקים לחלוטין.

בכל צומת מתנהלת שיחה. נדמה כאילו הנסיעה בקהיר היא ורבאלית כמו שהיא פיזית: הנהגים צועקים אחד לשני, מסמנים, מסכמים מי עושה מה. וכשאתה יוצר קשר עין עם הנהג שנוסע לצידך, לרגעים במרחק של חמישה סנטימטרים מרכב לרכב ובמהירות של 70 קמ"ש, הוא תמיד מספיק להעניק לך מבט כועס. כל רגע מתרחשות מסביבך חמש כמעט־תאונות, אבל אף אחד לא ממש מתעצבן או אפילו מתרגש, כולל הולכי רגל שנמצאים מילימטר ממוות בעודם מזגזגים בין אינספור מכוניות שנוסעות מהר ובלי שום נתיב מוגדר. ההתרחשות הזאת מחזיקה אותנו ערניים ודרוכים. לפני שיצאנו אמרו לנו שהנסיעה בכבישי מצרים היא כמו רכבת הרים, אבל אף אחד לא אמר שממול מגיעה רכבת נוספת.

לתוך העיר העצומה נכנסים רק עכשיו רמזורים, אבל אסור להתפתות להאמין להם. אנשים פשוט ממשיכים לנסוע באותם מהירות וכיוון, סומכים על המכונית ממול או על הולך הרגל שיסתלקו משם. ובאמת, בצמתים הספורים שמרומזרים גם להולכי רגל אין תמונה של איש הולך בירוק, אלא אנימציה של איש רץ כל עוד נפשו בו.

רכבת ההרים הזאת היא גם של עצבים: אין לנו מושג אם להירגע או להילחץ. אם הבחור מהפונדק מסתכל עליך בכעס בגלל שאתה ישראלי, או בגלל שהוא ערס. אם השוטר המצרי החמוש ניצב שם בשביל לשמור עליך או לאיים עליך. אם השלום עם מצרים אומר שאנחנו מוזמנים לטייל כאן, או שבכל זאת עדיף שנישאר בבית - המקום ההוא שבו ערבים חמושים נתקלים רק בישראלים חמושים.

היעד: שומקום

בדרך לגיזה, פרבר שנבלע על ידי קהיר והוא גם משכנם של הפירמידות והמלון שלנו, ישנה שדרה ארוכה של מועדוני לילה. נהג המונית מבטיח לנו שתיירים הולכים למועדונים האלה. אבל המראה האלים, וכמות הבריונים שעומדים בכל פינה, מבהירים לנו שלמועדונים האלה הולכים תיירים מטומטמים.

הן מפתיעות אותנו, הפירמידות. באמצע רחוב ראשי יש אי קטן של מדבר, והן עומדות שם מוארות בכחול בהיר יותר מהכחול העמוק הלילי, גבוהות ורחבות באופק הקרוב. באמת שלא היה לנו מושג כמה קרובות הן לעיר ולהתרחשות, והחיזיון ההזוי הזה של פיסת היסטוריה שמתנשאת לגובה 140 מטר תופס אותנו בהפתעה ומעלה חיוך מתפעם על הפנים. בצד הדרום־מערבי, מעבר לשלוש הפירמידות המפורסמות ביותר, שכונה הולכת ונבנית באופק: שכונת ה־6 באוקטובר. למצרים מספרים שהם ניצחו במלחמה ההיא.

בכלל, הסיפור של הצד השני נשמע כמובן אחרת משלנו, אפילו כשהאנשים שמספרים אותו הם לא קיצוניים בכלל. עוד במיניבוס סיפרה פטימה לאמריקאי השמנמן - ברוגע, באריכות ובאמונה שלמה - שסיני נכבשה בחזרה, שתל אביב היא בירת ישראל, ושהעברית של היום לא קשורה לעברית של התנ"ך. ופטימה היא ממש לא נציגת החיזבאללה: זה הנרטיב הנורמטיבי של הצד השני, לא תמונת מראה של הימין הקיצוני. היא גם לא שונאת ישראלים, וממש עכשיו הגיעה מביקור ארוך אצל חברים בישראל. היתה בהר הרצל ובכתה מול הקברים האחידים השטוחים.

אחרי 12 וחצי שעות נסיעה אנחנו מגיעים למלון "סופיטל לה־ספינקס", שנמצא מול הפירמידות. פקיד הקבלה החביב לוקח את הדרכונים שלנו. הוא אומר שזה הנוהל הרגיל, אבל המשמעות של הנוהל הזה היא שהדרכונים הישראליים שלנו מוחזקים עכשיו אצל בחור צעיר שקוראים לו אסלאם.

"ומה אם מישהו יבקש מאיתנו את הדרכונים?".

"לאף אחד במצרים אין זכות לקחת מכם את הדרכונים".

אז למה לקחת אותם?

מחשבות על החוכמה הטמונה בכניסה למצרים צפות, ולא ממהרות לשקוע. בלי קשר לאסלאם החביב, רוב המצרים שאומרים לך "וולקאם" לא מחייכים עד הסוף. משהו בשפת הגוף שלהם משדר לך שאם הם היו אתה, הם לא היו באים לפה. משלימה את התחושה הזאת העובדה שיש סביבנו תיירים בקבוצות מאורגנות ומוצ'ילרים מכל מיני מדינות, אבל לא מישראל. למעשה אין ישראלים בכלל. זה לא מקום לתייר שהדרכון שלו שייך למדינה ההיא שלא כל כך מסתדרת עם השכנים.

אחרי הצ'ק־אין אנחנו יוצאים לנקות את הראש ב"פילפלה", המסעדה הכי מפורסמת באזור הזה של העיר. בשנתיים האחרונות החלו לאכוף בקהיר חוק שאוסר על קבצנות, ובמקום זה כולם ניגשים להציע לך עזרה בלי לצפות לשום תמורה פרט לכסף. ב־200 המטרים שבין המלון למסעדה מטרידים אותנו ילדים, נהגי מוניות ומציעי שירותים מוזרים לתיירים. אזרחים רגילים למראה שהיו בדרכם למקום אחר באים ומנסים לעזור לפי שיטתם - לעצור את התנועה בשבילנו תוך סיכון החיים שלהם ושלנו גם, להצביע על הכיוון בעיר שאליו לא ביקשנו להגיע, או על הפירמידות כאילו לא ראינו שהן שם. כולם רואים אותנו כסמלי דולר, ומכולם אנחנו מתעלמים או עונים "פיש חאגה", אין צורך. כשמישהו תופס אותנו ביד כדי לגלות לנו משהו שאנחנו לא רוצים לדעת או כבר יודעים, אנחנו צועקים לו מיד "בלא אידין". בלי ידיים. והוא מצידו ממשיך בדרכו בלי עלבון.

אופנוע חותך אותנו. רוכבת עליו משפחה: מאחור מחזיקה אם את תינוקה בשרוול המעיל שלו. ברגע האחרון הם מתחמקים מסובארית או סוזוקית עם כעשרה נוסעים. הם והשוטר שלא באמת משגיח על הצומת כמעט מפהקים.

אנחנו חוצים את הכביש בהצלחה ומגיעים לכיכר. ילד אחד קובר את הכסף היומי שהרוויח, מכסה אותו בדשא ופרחים. העובדה ששנינו עוברים שם לא ממש מטרידה אותו. יש מקומיים שאנחנו נוצצים בעיניהם, לאחרים אנחנו שקופים.

כולם מכירים את פילפלה, מוסד ותיק שצופה לפירמידות, אבל כשאנחנו מגיעים אין שם אף אחד. אחרי בירה סטלה מקומית אנחנו חוזרים למלון, וכתבה מקרית בסי.אן.אן מספרת לנו ש־30 אחוז מהמצרים מעל גיל שמונה לא יודעים קרוא וכתוב, 40 אחוז מרוויחים פחות מדולר ליום, ובנוסף לזה היתה עלייה של 10 אחוזים באבטלה בשנה שעברה. אנחנו חושבים לעצמנו שאולי היינו צריכים להיות קצת יותר סבלנים לבקשיש ולטיפים. מעבר לרגישות לעוני האדיר, זה יכול גם לסייע עם תחושת האשמה העלובה שלנו על זה שגם פה משרתים אותנו ערבים.

מחר אנחנו אמורים לצאת למדבר המערבי של מצרים, בואכה סהרה. לפני השינה אנחנו עורכים סידורים: בודקים שהטלפון הלווייני עובד, מחלקים בין התיקים והכיסים את המכתבים לשעת חירום שמעידים על זה שאנחנו עיתונאים, מסתכלים שוב במפה ומחשבים שנית כמה זמן ייקח לנו להגיע לסאלום - עיירת הגבול הבדואית בין מצרים ללוב.

מצרים ענקית. לפי החישובים הנוכחיים שלנו, 700 ומשהו הקילומטרים צריכים לקחת בערך 12 שעות בג'יפ, ופי שלושה מזה בתחבורה ציבורית. שנינו מבינים שהבעיה האמיתית בלהגיע לסאלום תהיה המצרים; אין בעיירה הזאת כלום חוץ מגבול, ובטוח שאנשי המחסומים בדרך ישמחו להבין מה יש לנו לחפש שם.

גם אנחנו היינו שמחים להבין מה יש לנו לחפש שם.

למקרה שסאלום תימנע מאיתנו, אנחנו לוקחים שתי אופציות נוספות. הראשונה היא מטרוח, עיר חוף עם אתרי נופש והיסטוריה שמתחילה כ־1,200 שנה לפני הספירה. מצרים, כך יספרו לנו, היא מדינה עם עבר מפואר שמסתכלת על העתיד ואומרת אינשאללה; זה ההווה שאיתו היא לא כל כך טובה בלהתמודד. האופציה השנייה היא סיווה, מנאות המדבר המבודדים בעולם - 260 ק"מ דרומית־מזרחית לסאלום ו־550 ק"מ מערבית לגיזה, עם פחות או יותר שום דבר אחר באמצע.

בשנים האחרונות מבקרים יותר ויותר תיירים בכפר מבני הבוץ שגרים בו 23 אלף ילידים מקומיים מעם האימאזיע'ין. חלקם אפילו לא מדברים ערבית, ורובם עדיין לא שמעו מעולם על ישראל, ובטח שלא על מבחוח. והכי חשוב, זה יעד תיירותי. זה אמור להספיק כסיבה במחסום.

אוקיי, מודים, אנחנו לא בלרוסים

אנחנו אחרי הסיור המתבקש בפירמידות. אכרם - נהג המונית ומדריך בחבילה אחת - לוקח אותנו לחנויות לתיירים, ואנחנו רואים את זה כהזדמנות להתאמן על הסיפור שלנו. בכל חנות מציעים לנו משהו לשתות, ובכל חנות ישר מרגיעים אותנו שזה חינם. מתוך חשש אנחנו מסרבים בנימוס, ומקבלים תה ניחומים. בכל חנות מציגים לנו סחורה משעממת בכיסוי של סיפור מעניין, ובכל אחת אנחנו מציגים את עצמנו כתיירים ממקום אחר. בחנות הבשמים אנחנו מבלרוס; בחנות ניירות הפפירוס - לא חנות! מוזיאון מוסמך ומורשה מטעם הממשלה המצרית! - אנחנו ספרדים; עבור הפלסטיני בחנות התכשיטים אנחנו תיירים ממלטה; ובשלב מסוים של הסיבוב אנחנו אפילו ניו זילנדים. כשהמוכרת - לא מוכרת! דוקטורית לפפירוסים ומומחית לזיהוי זיופים! - שואלת איזה שפה מדברים שם, אנחנו עונים "זילנדיה" בלי להתבלבל. זה עובר בהנהון מהוסס מצידה. להבא, כדאי שיהיו לנו תשובות טובות יותר בשלוף.

אנחנו משתפים את אכרם ברצון שלנו להגיע לסאלום, העיר המצרית בגבול לוב. "אתם רוצים לנסוע ללוב?", הוא שואל. אחר כך הוא מסביר שבלוח הזמנים הצפוף שלנו, אין סיכוי שנצליח להגיע. ליתר ביטחון הוא מתקשר למדריך נסיעות בשם מחמוד.

מחמוד הוא ערבי מהסוג שהכי קשה לישראלים לעכל. עם אנגלית טובה, ידע מרשים בכל הקשור לעולם הגדול, בושם יוקרתי ונהנתנות שהוא לא מסתיר לרגע. הוא פורס על מכסה המנוע של הלנד־קרוזר שלו מפה של אזורי הטיול במדבר המערבי, ומסביר שגם סיווה ומטרוח, היעדים האלטרנטיביים שלנו, לא מתאימים ללוח הזמנים. ואנחנו מתפשרים על נווה המדבר בחרייה שממוקם בחצי הדרך לגבול - בדיוק מספיק בשביל לבדוק כמה זמן וקילומטרים יכולים ישראלים להסתובב חופשי במצרים ללא טיול מאורגן או דרכון זר. מחמוד מבטיח לנו שלושה ימים אל תוך המדבר הלבן, נהג שהוא גם מדריך, פינוקים מיוחדים של בדואים וקפיצות עם הג'יפ מעל הדיונות האינסופיות. כל זה ב־650 דולר, אחרי התמקחות ערמומית: ניצלנו את הבנת השיחה בערבית שבה הסביר מחמוד לאכרם על ההוצאות וחלוקת הרווחים.

מחמוד, כמו אכרם, יודע לא לשאול מה המוצא שלנו. הוא רומז לנו בדקות מצרית אופיינית שלא אכפת לו אם אנחנו נוצרים, מוסלמים או יהודים, עם דגש על המילה יהודים. הוא מבטיח שבן דוד שלו יחכה לנו שם, וידאג לנו לסידורי המלונות.

חצי שעה מאוחר יותר מחכה לנו לנד־קרוזר לבנה אחרת מחוץ למלון. היא שייכת למדריך־נהג־בן דוד, ראאד. מדובר במכונית חדישה למראה, והדבר היחיד שקצת מטריד בה הוא ההגה, שעומד קבוע על חצי סיבוב שמאלה בשביל לנסוע ישר, כששתי הצלעות שלו פונות למעלה ולמטה במקום לצדדים. ראאד לא מבין מה אנחנו רוצים מהחיים שלו כשאנחנו אומרים שאולי כדאי לו לסדר את זה. זה נראה לו מיותר לחלוטין בלנד־קרוזר חדשה במונחים מצריים. נדמה שהוא קצת נעלב. אנחנו לא ממשיכים לחקור אם הוא כבר לקח אותה לריקול של דוושת הגז.

ראאד בן 42, ומסיע תיירים כבר 24 שנים. האנגלית שלו מרשימה, והוא כנראה מבין שגם אם אמרנו שאחד מאיתנו ממלטה והשני מבלרוס, אנחנו לא באמת משם. כמה דקות מתחילת הנסיעה כבר אפשר לקלוט מאחור, דרך משקפי השמש, את המבטים החשדניים שלו במראה המרכזית. נעים זה לא.

ראאד מכניס דיסק של מוזיקה ערבית. אלעד לא מזהה את הלהקה. אנחנו מבקשים ממנו להגביר בתקווה שזה ירגיע אותו קצת, ומוצאים את עצמנו מתנועעים עם הדרבוקות וקריאות ה"שוקראן". לא יעזור כלום, המוזיקה הזאת פשוט עובדת כאן במדבר.

אתם יכולים להרגיש בנוח, אומר ראאד. לא שהוא נראה נינוח בעצמו. הוא לא עושה את זה בשביל הכסף שלנו, הוא אומר, הוא גם ככה צריך לפגוש מישהו בבחרייה. ואז קטיעה פתאומית ברצף הדיבור מעניקה לפגישה הזאת נופך קצת חשוד, אבל אנחנו יודעים לא לשאול שאלות.

כשיוצאים מערבה מקהיר עוברים דרך פרבר ה־6 באוקטובר. ראאד משתהה על שם השכונה, אולי רוצה לבדוק את התגובה שלנו. אנחנו לא מגיבים, והוא ממשיך לתוך המדבר.

"אתם גרים רק במלטה ובבלרוס?".

"כן, אבל אוהבים להסתובב בעולם". פתאום אנחנו נזכרים שלא נתנו לו את השמות שלנו. "ג'ון כל הזמן מסתובב בעולם", מוסיף אחד מאיתנו. "אני גרתי שנה בלוס אנג'לס".

עוד שעה של נסיעה בנוף הצחיח, בלי הרבה שיחה, ואין קליטה בטלפונים הרגילים. אלעד שולף מהתיק את הטלפון הלווייני. הוא מגושם ואפור, עם אנטנה שחורה ועבה שנפתחת ומתארכת; כדי להתחבר ללוויין צריך להצמיד אותה לחלון הרכב. ראאד רואה את המ.ק, וכל השיזוף המצרי שלו דוהה. הוא מכפיל את קצב המבטים החטופים למראה האחורית ולאלעד שיושב לצידו. אגלי זיעה מתחילים לבצבץ על הקרחת הגדולה שלו.

ראאד משאיר את הכביש לרחמי ההגה העקום, ובוחן את הטלפון שביד של אלעד במשך שתי שניות לפחות. הוא חוזר לכביש ומתחיל לזוז בחוסר נוחות בולט.

"יש מחסומים בדרך לבחרייה".

"אוקיי".

"צריך להראות שם דרכונים".

הוא מדבר ברור. שנינו בולעים רוק. "תשמע, אנחנו רוצים להתנצל".

עכשיו ראאד בולע רוק, מחכה להמשך.

"אנחנו לא בדיוק באים ממלטה ומבלרוס".

עוברת שנייה. "אז מאיפה?".

"מישראל", אומר אלעד בטון הכי מפייס שהוא מוצא.

במודע או שלא, ראאד מאט את הלנד־קרוזר. הוא לא נראה מופתע בכלל, אבל שנייה נוספת עוברת ואנחנו מבינים שביסוס החשדות מזעזע ומדכא אותו.

"זה לא בסדר. לא ייתנו לכם להיכנס. יש לכם עוד דרכונים?".

"לא".

הוא שותק. אנחנו מחכים שיעצור ויסתובב, אבל הוא ממשיך לנסוע במהירות האיטית דקה נוספת, ואז מאט בהדרגתיות עוד ועוד. 70 קמ"ש, 60, 50. מכונית אקראית עוקפת אותנו, וראאד מתייצב על אזור ה־30.

"זה לא טוב, זה לא טוב", הוא ממלמל. אולי בתגובה לזה שאין לנו עוד דרכונים, אולי בהקשר אחר לחלוטין.

אהבתי את העבודה שלכם בעסק הביש

הוא בחור גדול, ראאד, אבל הוא מפחד מאיתנו פחד מוות. גם אם הוא שונא אותנו, זה חזק הרבה יותר. הוא מחכה שניתן לו רשות להסתובב.

בלי מילים אנחנו מתכננים בינינו, או יותר נכון כל אחד עם עצמו, איך אנחנו מסתערים על ראאד אם הוא עושה משהו מוזר: אלעד רוכן לכיוון שלו, ורם תוהה על האפשרות לחנוק אותו מאחור ולהשאיר את ההגה לאלעד ולאללה. אחרי כמה דקות, מחשש שנגיע למחסום בלי שאף אחד מהיושבים בג'יפ רוצה בכך, אנחנו אומרים לו לעצור.

"לעצור?".

"כן".

הוא בולם בחול בצד הכביש.

"כדאי שתסתובב".

הוא לא עונה ולא עושה כלום. כנראה שהוא מפחד גם מהבוס שלו. "אתה רוצה לדבר עם מחמוד?".

"כן".

הוא מתחיל לחייג. אלעד מקשיב לשיחה, וראאד לא פרייאר. צועק על מחמוד על הצרה שאליה הכניס אותו. והוא גם קולט כנראה את המבטים שלנו, כי הוא יוצא החוצה ומתחיל לצעוד עם הטלפון. אנחנו עוקבים אחריו בעיניים, יותר בחשש מאשר באיום, אבל הוא מיד צועד בחזרה קרוב לג'יפ, איפה שאנחנו יכולים לשמוע את הצעקות שלו.

"לא אמרת לי שהם כאלה". הוא לא אומר ישראלים, בתקווה שככה לא נבין מה הוא אומר.

אחרי פניית הפרסה, בדרך חזרה לקהיר, ראאד מספר לנו בקול נשבר שיש לו שישה ילדים ושהוא לא יכול לשבת לילה אחד במעצר. הוא מדבר על המשטרה, אבל נראה לנו שאלה שני הישראלים הצעירים עם הטלפון הלווייני, אחד קירח ואחד שקצת מזכיר ערבי, שמהם הוא באמת מבקש כרגע רחמים. הוא גם קופץ מכל תנועה קטנה שלנו, לפעמים אפילו מסיט קצת את ההגה. אנחנו מתמלאים גאווה מסוימת עם ההכרה בכוח ההרתעה של המוסד; אחרי הסיפורים והשמועות שרצות במדינות ערב, גם אם ראאד רוצה להרוג אותנו, הוא הרבה יותר פוחד שנהרוג אותו. רק מאוחר יותר נגלה ששבוע קודם נעצר מטייל ישראלי בהודו לאחר שאותרו אותות מהטלפון הלווייני שלו.

ראאד מסביר לנו את הפרוצדורה המיוחדת לישראלים שלא נוסעים בטיול מאורגן ורוצים לצאת מקהיר, מה שאף אחד לא הסביר לנו בסוכנות התיירות בארץ, או באיזשהו צד של מעבר הגבול: צריך להירשם במשטרת התיירות, לדווח כל על תנועה ולקבל עליה אישור. צריך גם לדווח על מקום הלינה ואפילו למסור לשלטונות את שם נהג המונית, מספר הרכב שלו ומספר הנייד שלו, מה שדי פוסל נסיעה באוטובוסים. בין כל ההסברים הוא משלב את המשפט "צריך לבדוק שאתם בסדר". די ברור שהוא עדיין חושד בנו, ומנסה להבין עד כמה אנחנו מאיימים.

למרות שהוא עוכר ישראל, ראאד אוהב בני אדם. עם כל השעות שבוזבזו והחשדות ההדדיים, הוא משתדל להתייחס אלינו בשיא הכבוד. למעשה הוא גם הראשון שאומר לנו את האמת: זה לא משחק. זאת לא ארץ לישראלים.

מחמוד ואכרם מחכים לנו 50 מטרים מהמלון. ראאד לא רוצה מאיתנו אפילו תשלום חלקי על הנסיעה, אבל הוא לוקח אותו ואיכשהו מצליח להתאכזב מהסכום. גם מחמוד מוותר על התשלום היחסי שלו, מציע נהג חלופי, ומחזיר לנו מיד את מלוא הכסף פחות 150 פאונד מצרי. אנחנו מתנהגים כאילו לא שמנו לב.

אולי בגלל הוותק המשותף שלנו, נראה שאכרם מרגיש באמת לא נעים לגבי הטיול המבוטל שלנו. עד שיגיע הנהג החלופי, אנחנו יושבים יחד בחצר המלון ומנהלים שיחה. "אם מישהו הורג ישראלי או אמריקאי", אומר אכרם משהו שאמור להרגיע, "כל המדינה מפסידה". וגם: "אולי הכל לטובה. אולי הייתם מתים בתאונת דרכים ואלוהים שלח אתכם בחזרה". בחצי חיוך מדויק הוא מוסיף שחשוב להירשם אצל משטרת התיירות, כדי שתבדוק שאנחנו לא סוכני מוסד.

כשפקידי המלון שומעים שאנחנו מעוניינים לפנות לנציג המשטרה, הם ניגשים אלינו ושואלים אם הם יכולים לסייע במקומם. אנחנו מסבירים שאנחנו רק מעוניינים להירשם, ובסוף ממשיכים לחדרון סמוך לדלתות הכניסה. אנחנו מגלים שם קצין שמדבר בטלפון ושולח לעברנו מבט שתוהה על החוצפה שלנו להיכנס. שוטר שמוצב במלון אומר בלחישה שקצין משטרת התיירות לא חזק באנגלית. זה בסדר, כי אכרם כבר הציע לנו שירותי תרגום בשיחה. כשהקצין שומע ממנו ששני התיירים החייכנים שעומדים מולו הם ישראלים, הוא מנתק בזריזות ומגלה בנו עניין פתאומי. בינתיים מגיעים שאר החיילים, השומרים והשוטרים שבאזור המלון כדי לצפות בהתרחשות, ודוחקים אותנו פנימה אל החלל הזעיר והעמוס. ספירה שקטה מגלה שמכונת השיקוף שבחוץ נותרה שוממת.

הסצנה המוזרה הזאת שולחת אותנו ישר לסרט מצרי. הקצין מתייעץ עם החייל היחיד שם שנראה מבין משהו מהחיים שלו - זה שלחש לנו שהקצין אינו בלשן - ואכרם מתרגם פחות או יותר את מה שראאד אמר לגבי תנועת ישראלים בודדים. אולי אכרם כאן בכלל כי הוא רוצה לשמוע בדיוק מה אנחנו מספרים על היום שלנו, אבל הוא מתרגם היטב ונאמן למקור.

בזמן שהמשטרה המצרית מתייעצת עד לאן מותר לישראלים להגיע ואיך, אנחנו מחליטים לחזור לפילפלה ולשטוף את היום העמוס הזה עם משהו לשתות. אנחנו תשושים לגמרי, והשעה רק 16:00 אחר הצהריים.

אנחנו מתרחקים 150 מטר מהמלון כשאנחנו שומעים צעקות מאחורינו. שוטר מתקדם בריצה וקורא לאזרח שיעצור אותנו. האזרח שמח על שבירת השגרה ותופס אותנו לגמרי לא מוכנים כשהוא קופץ עלינו בשתי ידיים.

"בלא אידין!".

האזרח משחרר אותנו ונסוג בחיוך.

"הקצין רוצה לראות אתכם", מסביר השוטר בהתנשפות. אנחנו הולכים איתו בחזרה במה שכתבים עצלנים מכנים ציפייה דרוכה.

שוב אנחנו נפגשים עם פורום האבטחה שנדחס לחדרון של הקצין. כל העיניים נשואות אלינו. הקצין שואל אם אנחנו רוצים להסתובב עם אבטחה או בלי. אנחנו עונים לו מיד שבלי. הוא אומר לנו שעדיף עם ושואל לאן אנחנו רוצים לנסוע. כבר מאוחר מדי להספיק לבחרייה, אז אנחנו אומרים שאולי פשוט לאלכסנדריה, שאליה אפשר להגיע באוטובוסים. הוא אומר שיותר טוב שלא ניסע באוטובוסים. אפשר לנהל משא ומתן עם שוטרים מצרים, אלא שהפעם לא נותנים לנו פתח. אנחנו מסכמים שנצא למחרת עם מונית ואבטחה.

מי רוצה להיות ציוני

רק בתוך הלובי של הסופיטל אנחנו מבינים שבעצם רותקנו למלון. היו לנו הזמנות מראש רק ללילה הראשון והאחרון במדינה, מתוך הנחה שנבלה את שאר השבוע מחוץ לקהיר; עכשיו אין לנו ברירה אלא לשלם על לילה נוסף.

אנחנו מתקשרים לנציג שגרירות ישראל בקהיר שאיתו דיברנו עוד מהארץ, וקובעים שניפגש בערב במלון על גדת הנילוס. זאת פעם ראשונה שלנו במדינת משטרה ערבית, ורצוי שנבדוק אם הסיפור שלנו פה זה דבר רגיל. אחר כך אנחנו הולכים לעשות צ'ק־אין. הפקידים במלון, ששמעו על מצבנו מהשוטרים, מעלים בתגובה את המחיר ללילה באופן שיכול לפגוע קשות בתקציב שלנו להמשך. אנחנו מסרבים ומודיעים לקצין הבית שנעבור למלון אחר. הוא שואל איזה, ומקבל את שם המלון שבו קבענו עם נציג השגרירות.

עד השקיעה אנחנו מספיקים להרגיש חנוקים לגמרי. לא רוצים להישאר במלון הזה, לא יכולים לעזוב. לא יכולים לצאת לבחרייה או לאלכסנדריה, ולא להישאר בקהיר. אנחנו לוקחים את התיקים שלנו וחומקים החוצה. הפעם לא עוקב אחרינו אף אחד. לפחות לא אחד שאנחנו רואים.

אחרי 45 דקות נסיעה אנחנו מגיעים למלון של התיירים המכובדים באמת. קצת כמו ראאד, אנחנו לא מופתעים אבל עדיין מתאכזבים לשמוע שהחדר הזול ביותר כאן עולה כמו שליש התקציב שלנו. דקה מאוחר יותר אנחנו רואים בכירים מהרשות הפלסטינית חולפים לידינו, ומבינים שלא רק בגלל התקציב לא נישן כאן הלילה.

אנחנו יושבים בלובי, מותשים ואולי קצת מבוהלים, לצלילי מוזיקה ערבית שעכשיו נשמעת מדכאת להפליא. האיש שלנו מודיע שהוא מאחר, אבל מביא איתו נציג נוסף בכיר יותר. ברגע שהם מגיחים מהדלת המסתובבת, המוזיקה מפסיקה לצרום. אנחנו מפנטזים שהם יציעו לנו מפלט, אבל בעיקר צריכים להרגיש שיש לנו בית. אחד מהם שואל אם שמענו על הפיגוע שהיה אתמול בבית הכנסת בקהיר. מהשאלה שלו משתמע שלהסתובב בעיר הזאת זה לא הדבר הכי נכון לישראלים, במיוחד בימים שאחרי גולדסטון ומבחוח. בפרפראזה על דבריו של שדר סי.אן.אן שראה מהאולפן אדם מטייל לבדו על החוף בזמן התרעת צונאמי, היה אפשר לחשוב שהגענו לכאן בלי רדיו, טלוויזיה, אינטרנט או שכל ישר.

מצרים היא מדינה מיליטריסטית. עשרות מחנות צבאיים, מחנות אימונים, בתי כלא, תחנות משטרה, מחסומים, עמדות ירי. את כולם - כמו את מבני הממשל וארמונו של מובארק - אסור לצלם. בכל רחבי הבירה מוצבים שוטר או שניים מדי כמה עשרות או מאות מטרים, קבוצות של שוטרים בכל צומת, מגינים בליסטיים מיושנים בכל רחוב. נדמה שזה מעסיק חצי מהאוכלוסייה ומכניע את החצי השני. "הם אף פעם לא רחוקים", אומר נציג השגרירות הבכיר ומסובב את צווארו כדי להשקיף על כל האולם, ואחר כך על הכניסה. "בוא נאמר שגם בדרך לכאן בוודאי היתה לכם השגחה". בקיצור, זה שאנחנו פרנואידים לא אומר שלא רודפים אחרינו.

"זאת מדינת משטרה די חופשית", אומר הנציג הזוטר יותר כשאנחנו מלווים את אנשי השגרירות למכונית שלהם. "אבל זאת עדיין מדינת משטרה", מדגיש הבכיר. אחד מאיתנו מבחין בסוס שלא הייתם רוצים להיות, ואומר שהיחס של חלק מהמצרים לחיות הוא פשוט נורא.

"זה בסדר", מרגיע אחד הדיפלומטים. "הם מתייחסים ככה גם לבני אדם".

הלילה מאיר את הבעיה שלנו: אנחנו לא יכולים לישון במלון שעליו דיווחנו למשטרת התיירות. להבריז עכשיו למלון אחר יהיה פשוט חשוד מדי. לחזור למלון שלנו יהיה לכל הפחות מביך. מביך עדיף על פני מסוכן.

2:00 בלילה בכבישי קהיר. עדיין עמוס. תמיד עמוס. יותר מ־20 מיליון איש בשטח בגודל גוש דן. "המצרים לא הולכים לישון", אומר נהג המונית. "כשהם ערים הם קצת ישנים, וכשהם ישנים הם קצת ערים". אנחנו כבר מוכנים ללכת לישון, עייפים מיום שהתחיל בביקור בפירמידות, המשיך בפניית פרסה במרחק שעתיים מקהיר ובכניעה לשלטונות, עבר לשיחה פסימית עם נציגי השגרירות, ועדיין לא נגמר.

עם הזנב בין הרגליים אנחנו אומרים שלום לשומרים ולחיילים בשער ונכנסים לסופיטל. לנקודת האפס. פקיד הקבלה מחייך או מגחך לעברנו. "הם חזרו", מתלחששים אנשי הביטחון.

רגע לפני השינה אנחנו מדליקים את הטלוויזיה. יש כתבה באל־ג'זירה על החיסול של מבחוח ועל הקשר הישראלי, וכל השכנים שלנו רואים אותה עכשיו. למרות העייפות מתחשק לנו לעזוב עכשיו הכל, לעבור בית־בית במצרים ולכבות לכולם את הטלוויזיה.

רק שאנחנו לא צריכים: הפסקת חשמל עושה את זה בשבילנו.

תקראו לנו פחדנים, אבל אנחנו סורקים את המסדרון ומציבים כיסא ליד הדלת לפני שאנחנו הולכים לישון.

הלילה עובר בשלום. בבוקר אנחנו מחליטים לטייל, רק לא יודעים לאן: אכרם כבר לא בסביבה. בשלב הזה אנחנו עוד לא יודעים שהוא יפסיק להופיע בסופיטל. בהיעדרו החלטנו שהקונסיירז' יהיה היועץ שלנו. קוראים לו האני. "כמו דבש", הוא אומר ומחייך, מגלה סט שיניים מודבקות מקצה לקצה, כשחלק מהשיניים המקוריות האפורות־שחורות מציצות מעל. על המצח יש לו סימן כהה שדומה לכתם לידה. הוא אופנתי מאוד במצרים: קוראים לו "זביבה", והוא נוצר בעקבות חיכוך המצח עם שטיח התפילה. כמו אוזני כרובית אצל מתאבקים, זה סימן של כבוד אצל מוסלמים שמצביע על אדיקות דתית של חמש תפילות ביום, 34 נגיעות במחצלת בכל פעם, במשך שנים.

האנגלית של האני מצוינת, והוא מספר לנו שהוא בעד השלום. רגע אחר כך הוא מדבר ספרדית עם מטיילת שקוטעת אותנו בשאלה, ואנחנו מתפעלים. "אם אתה לא תמיד לומד, אתה תמיד נשאר מטומטם", הוא אומר, והשיניים המודבקות יוצאות לעוד חיוך.

האני ממליץ לנו על מלון "הלנאן" לצד אגם קראון בנווה המדבר פאיום. זה ממוקם לא רחוק מהעיר פאיום, 140 ק"מ דרומה. המלון היה בעברו ארמון, והאזור נשמע מושך ורגוע.

האווירה החיובית ממשיכה כשפקיד הקבלה בסופיטל, יליד פאיום, מציע לנו לישון אצל המשפחה שלו. אנחנו מסרבים בנימוס והוא מתקשר בשמנו למלון הלנאן, מתמקח בעקשנות עם הקולגה שלו שם ומשיג לנו הנחה של 40 דולר ושדרוג לחדר.

היום הזה נשמע יותר כמו "מצרים. איפה שהכל מתחיל". 

• חלקה השני של הכתבה יפורסם במוצאי שבת