11 מטומטמות שרודפות אחרי כדור

כדי לקבל מושג על מצבו הנוכחי של הכדורגל בארצות הברית, נתחיל ברשותכם בחידה קטנה: מי מבין קוראינו יכול לומר לי באיזה קבוצה משחק היום הכדורגלן לנדון דונובן? אוקיי, אבי מלר, תוריד את היד. עוד מישהו? אז תנו לי לעזור לכם. דונובן - כנראה הכדורגלן האמריקאי הכי טוב אי פעם, מלך השערים ומלך הבישולים של נבחרת ארצות הברית בכל הזמנים - חתם בינואר האחרון באברטון. אתם מבינים? השחקן הכי טוב בצפון אמריקה בעשר השנים האחרונות ינסה להשתלב בהרכב של קבוצת תחתית מהפרמייר־ליג, שמוכרת יותר כמועדון השני של ליברפול. אותה קבוצה שפעם גידלה את וויין רוני רק כדי לראות אותו עושה קריירה מפוארת במנצ'סטר יונייטד.

דונובן הגיע לאברטון בהשאלה מהלוס אנג'לס גלאקסי לתקופה של שלושה חודשים, שבסיומם יחזור לעיר המלאכים: בסוף החודש תיפתח העונה החדשה בליגת ה־MLS (משחקים שם ממרץ ועד נובמבר), והוא פשוט חיפש קבוצה שתעזור לו לשמור על כושר משחק סביר עד המונדיאל. עכשיו, תסכימו איתי שאם כדורגלן בן 29 לא זקוק אפילו למנוחה שמספקת הפגרה בין העונות, זה לא בדיוק מעיד דברים טובים על הליגה שהוא משחק בה בשוטף. ובכלל, לקראת העונה ה־15 של ליגת הכדורגל באמריקה - במתכונתה הנוכחית, אחרי הסיבוב של פלה ובקנבאואר ושפיגלר בשנות ה־70 - אפשר לומר שאמריקה ניסתה, אבל זה פשוט לא קרה.

"מוכן להחליף חולצה של ג'ייסון דונובן תמורת תמונה חתומה של קיילי מינוג" (צילום: אימג' בנק / Getty Images)

במשך תקופה קצרה, שהחלה לפני כשנתיים וחצי, דווקא נראה שזה הולך לתפוס. דייויד בקהאם, האיש והמוס לשיער, חתם בגלאקסי והצליח להביא כמעט 70 אלף איש למשחק הבכורה שלו (שהתקיים בכלל בניו יורק). קברניטי הליגה חשבו אז שהדבר שיגרום לאמריקאים להתחבר לכדורגל זה להפוך את הענף לשילוב של פופ ופלסטיק; בשביל זה הם היו מוכנים להשלים עם החוזה השערורייתי של קינג דייויד, ואפילו עם הנוכחות הטראשית של ויקטוריה. ההייפ התקשורתי אמנם סחב כמה שבועות, אבל כשהתפזרו ענני הקונפטי והמגישות של ערוץ E! הפסיקו לפמפם אייטמים על הזוג המלכותי, התברר שהליגה עדיין די חלשה ודי משעממת. כלומר, נכון שהגלאקסי עשו הרבה כסף ממכירת חולצות עם המספר 23, וכמה קבוצות אחרות מכרו קצת יותר כרטיסים כשבקהאם והלהקה הגיעו לעיר, אבל לא הרבה יותר מזה.

אם תשאלו את דון גרבר, הקומישינר של ה־MLS, הוא בטח ינפנף לכם בנתוני מכירת כרטיסים: אלה מצביעים על עלייה קטנטנה, אבל רצופה, בשנים האחרונות. העניין הוא שלמרות העלייה הזאת, ממוצע הצופים למשחק נותר די נמוך. בעונת 2009, למשל, הוא עמד על קצת יותר מ־16 אלף צופים למשחק. זה מאוד מרשים בהשוואה לליגה שלנו, אבל עלוב לעומת הליגות האירופיות הבכירות. תגידו שיש להן הרבה יותר מסורת, ונגיד לכם שזה נכון - אבל גם שבשיקגו גרים שלושה מיליון תושבים, וקבוצת הכדורגל של העיר בקושי גוררת 12 אלף למשחקי הבית. חוץ מזה, אנחנו מדברים כאן על אומה שבמקומות מסוימים מביאה 40 אלף איש לפוטבול תיכונים.

כדי להימנע מהתמונות המדכאות של איצטדיונים שלושת־רבעי ריקים, הקומישינר גרבר הוביל בשנים האחרונות מהלך של בניית איצטדיוני כדורגל ייעודיים, שיכולים להכיל 25 אלף צופים. רק שאת הבעיות האחרות של הכדורגל הארצות־הבריתי כנראה שיהיה קשה יותר לפתור. האמריקאים עדיין מתקשים להתלהב מענפי ספורט שמשחקים בהם גם עמים אחרים (ועוד טוב יותר), שלא לדבר על קונספט התיקו, שנראה להם לגמרי הזוי. גם לרשתות השידור האמריקאיות קשה למכור מוצר שלא מאפשר להן לדחוף פרסומות כל חצי דקה, וזה לא שהמפרסמים ממש עומדים בתור בשביל להיות מזוהים עם ספורט נשים.

כן, עיקר שכחתי: הכדורגל בארצות הברית נחשב למשהו שבעיקר בנות משחקות. אם בתחילת הדרך היה הענף מזוהה בעיקר עם מהגרים ממדינות כמו מקסיקו ופורטו ריקו - ההרכבים של רוב הקבוצות בליגה עדיין נשמעים כמו הקרדיטים בסרט של אלמודובר - הרי שהיום הוא משויך בעיקר למין היפה. לא במקרה ראינו את מדו סופרנו על מגרש כדורגל במשך כמה פרקים של סדרת המופת ההיא, וכמוה גם את הבת של ארי גולד, הסוכן המטונף מ"הפמליה". מצד שני, דווקא כאן הוכיחו האמריקאים שעם תשתית נכונה אפשר להביא תוצאות טובות די מהר: הרי כל הבנות האלה ששיחקו כדורגל ביסודי ובתיכון כבר הביאו לארצות הברית שני גביעי עולם בחמשת המונדיאלים לנשים שהתקיימו עד היום, כשבשאר המקרים סיימה הנבחרת במקום השלישי. במילים אחרות, גם את חובבי הכדורגל האמריקאים לא צריך לעניין איפה משחק היום לנדון דונובן. הם רק צריכים לברר אם יש לו אחות.