היעדר דיון בחוק התכנון - אצבע משולשת כלפינו

ראש הממשלה בנימין נתניהו, החליט לאחרונה על הצורך בקידום הליכי התכנון במדינה, והרפורמה בחוק התכנון והבנייה עברה לפני כשבועיים בקריאה ראשונה, לאחר שנדחתה המלצת בית המשפט העליון לאפשר עוד זמן לצורך דיון ציבורי מקיף ברפורמה.

• השרים התעלמו מבג"ץ ודנים ברפורמה בתכנון
  

ברור כי המצב הקיים אינו רצוי ויש לשפרו. עם זאת, הסירוב של המערכת הפוליטית להצעת בית המשפט העליון, לתת ארכה של 90 יום ללימוד חוק התכנון והבניה המוצע, כפי שביקשו ארגוני הסביבה בעתירתם - היא פגיעה בנו.

שיטת "זבנג וגמרנו" 

לא בטוח שהבעיות בתכנון טמונות בחקיקה הקיימת ולא בדרכי יישומה. לעמדתי, היחס ההפוך בין עודף רגולציה וחוסר בכוח אדם ראוי ומיומן הוא המקור העיקרי לבעיות ושם יש לחפש את הפתרונות. אך עושה רושם, שכבוד ראש הממשלה סבור אחרת. לדידו, מקור הבעיה טמון בחקיקה הקיימת ויש לשנות אותה ב"זבנג וגמרנו".

רק כך ניתן להסביר מדוע הורה להכין הצעת חוק חדשה לחוק התכנון והבניה בתוך שלושה חודשים ומדוע לא ניתן זמן סביר לבעלי העניין להעיר ולהגיב. כך למשל, לנשיאת בית המשפט העליון ולאחרים הוקצבו 21 יום להעיר להצעה - החובקת כ-650 סעיפים שכתובים על כ-200 עמודים, ועוד כ-60 עמודים של דברי הסבר.

ההצעה המקיפה כוללת בין היתר שינוי בהרכב ועדות התכנון, סמכויותיהן, סוגי התכניות, הליכי הרישוי, תביעות עקב ירידת ערך, היטלי השבחה ועוד. כל נושא ראוי להיות נידון בכובד ראש בפני עצמו ומחייב התייחסות פרטנית כדי ללמוד, להבין ולהפנים את השלכותיו.

מעבר לכך, חייב להיות שיח ציבורי ודיון בשאלה אם יישום המהפך בבת אחת לא יגרום לאנדרלמוסיה במערכת התכנון, מכיוון שיידרשו לה חודשים ושנים עד שתפנים ותיישם את השינויים. ואולם, חברי הממשלה והכנסת נדרשים לדון בתיקון החוק ללא כל אפשרות ללמוד אותו באופן סביר, משום שהזמן העומד לרשותם אינו סביר עד כדי גיחוך.

קשה לעמוד על מרכיבי הסלט

כולנו הזדעקנו לאחר שהושלכה נעל לעבר נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, מעשה שיש להוקיעו כמובן. אלא שסירוב הממשלה להיענות להמלצת בית המשפט העליון לאפשר לדחות את הדיון בחוק התכנון, שקול להשלכת כל אוסף הנעליים של אימלדה מרכוס על בית המשפט, והצבעת הח"כים, שרובם קרוב לוודאי לא קראו את ההצעה ובוודאי לא התעמקו בה בטווח הזמן שהיה להם מאז שקיבלו אותה - מהווה אצבע משולשת כלפי כולנו.

מעבר לזמן הבלתי סביר שניתן לעיון בחוק התכנון והבניה החדש, הרי שהוא כולל נושאים רבים, מה שאינו מאפשר דיון ציבורי ראוי בכל אחד מהם. כשמונח לפניך סלט, קשה לעמוד על מרכיביו ולהתייחס לכל אחד מהם בנפרד.

כך למשל, החוק המוצע אמור להגביל בצורה קיצונית את האפשרות של "נפגעי תכנית" לתבוע בגין פגיעתם. בחוק הקיים, מי שגובל בתכנית חדשה ונפגע ממנה - יכול להיפרע כדי נזקו על פי סעיף 197 לחוק. החוק המוצע לעומת זאת, מעקר כמעט לחלוטין את זכות התביעה של בעל זכות בנכס גובל שנפגע. לפי החוק החדש, אם התכנית התקפה ששונתה הייתה בת עשור או יותר, כפי שקורה בחלק גדול מהמקרים - אין זכות תביעה, בכפוף לחריגים.

החשיבות של סעיף 197 הקיים אינה רק בפיצוי הנפגע, אלא גם ובעיקר, במניעת פגיעות, זאת משום שאימת התביעה גורמת למוסד התכנון לחשוב פעמיים, ובמקרים שבהם לב המתכנן אטום לנפגע - אימת התקציב תהיה זו שתכריע את הכף.

מאחר שברוב המקרים הנפגעים הם הגובלים לתכנית, אך עתה תוסר אימת התביעה מהוועדה - אפשר לצפות, לפחות בחלק מן המקרים, שהוועדה תאשר ביתר קלות תכנית הפוגעת בשכנים.

גם בית המשפט העליון הדגיש כי חשיבותו של סעיף 197 אינה רק בפיצוי הנפגעים, אלא גם בריסון הוועדה על מנת שתשקול לא רק את יתרונות התכנית אלא גם את הפגיעות שהיא גורמת ותדאג לאיזון נכון מאימת התביעה.

סוגייה זו, בדומה לסוגיות רבות אחרות במהפך המוצע, ראויה לדיון ולליבון לפני שחברי הכנסת ירימו ידם בקריאה שנייה ושלישית.