מה פסח? מקאמה

ואנחנו נזכֵּה בתיאור ודברים

על מסורת אותה לא מלמדים בשום "חדר",

איך בארץ-ישראל מקיימים את הסדר.

חודש לפני החג הלחץ אמיתי,

העיסוק בנושא נעשה תזזיתי,

מתחיל מרוץ של "להיות או לא להיות"

בישולים, ניקיונות, וקניות ושטויות. 

לַךְ שמלה, לי מכנס, לילדים סנדלים,

ובסוּפֶּר נשאיר כאלפיים שקלים,

ותצרוכת הגז תזנק בלי הכר

בלילות של בישול, ודחיסה למקרר...

ונדרש לעמול וגם להתאמץ

לנקות הספרים מאבק החמץ...

להבריק השמשות (קצת לפני שהחול

שוב יצא לרחובות ברוחות של מחול...)

כבר שבוע לפני, יש עוד רוב פעילות,

וברכת "חג-שמח" בכל הִתַקלוּת,

אווירת חג דביקה, והתנהגות עדר,

וגם: "איפה אתה תעשה את הסדר?"...

שעת השי"ן כבר קרובה, מתאספים האורחים

והבית נמלא מצהלות חיוכים,

במיטב מחלצות, הופעה כאן "דפקו"...

(כאילו הם באוסקר, ותכף יזכו...)

ואחרי שהחליפו ברכות ראשונות,

ופַּרקו ת'מנות, ונתנו מתנות,

עדכנו ת'פרטים, היללו את המוֹדָה,

ועשו לנכדים הכרות עם הדודה...

אז כולם נקראים לשולחן מאורך

(לְסדר ת'מקומות זה תמיד מסובך)

ועומדים ב"קַדֵש" בשמחה ורינה

ולוגמים בהסב מתוך כוס ראשונה.

אחר-כך מקשיבים מלאי כוונה

לשירה מגומגמת של "מה נשתנה",

עם חיוך מבויש, ועיניים בורקות,

וצלילים קצת צורמים, או להיפך – שתיקות...

ואפילו היו זיופים לעתים,

ואפילו עזרו האורחים בבתים,

בסיום הקהל משולהב ומריע,

מאמץ את הילד – אתה עוד תפתיע!

אחרי זה השיא יש כבר ירידת מתח.

פה ושם המסובים מתפזרים כבר בשטח,

ונדרש חוזק יד (כך אפשר להגיד)

לסיים ת'סיפור הארוך של מגיד.

אט מעט מתרוקן השולחן הפתוח,

פה בכה איזה ילד, שם הם קמו לנוח,

ומושך העורך עד "מוציא" ו"כורך"

וסוף-סוף הוא מגיע ל"שולחן עורך".

זה הרגע סביבו כל החינגה סובבת

וכולם נקראים לשולחן שוב לשבת.

כבר מבוקר תקף בדקירות נמרצות

הרעב הידוע של חג-המצות,

ובערב כולם כבר ממש רעבו,

לסעודת המלכים בשקיקה התאוו...

אך כעת כשהגענו לרגע השיא

מסתבר שהיה זה רעב יחסי,

שנקבר, זה מכבר, בכרפס ומצה

ונסתם כשטבלו במי-מלח ביצה...

וריבוי מטעמים בם הושקע עד ייאוש

מתגלים כהֵצֶעַ שאין לו ביקוש.

כך או כך, שיירה של מזון משובח

כבר עושה את דרכה מכיוון המטבח:

קערות וסירים מכסים ת'מפה

השולחן מאיים כבר לקרוס לרצפה...

למנה ראשונה – מרק סבתא מוצלח

שצפים בו כמה כדורי קניידלך,

ואחר כך גפילטע ברוטב חזרת

(או הפוך, כל מסורת אומרת אחרת...).

עם האוכל שבא, גם חוזר תיאבון -

לכרישה בפלפלת, ופילה זהבון

וצלי עגל ביין, ופרוסות לשון דקות,

וקישוא – לקיים בו "שאר ירקות".

ויושבים המסובין ובטנם מתפוצצת

מאי-שם מגיחה עייפות... ורובצת,

ופורש כל אחד לפינה, קצת לנוח,

עת רודף אחריו עד לשם הקינוח...

הקטע הכי קשה בהגדה

הוא לקרוא לשולחן אחרי הסעודה,

לחזור לְאַחוּז די סביר של תפוסה,

לגרד את הדוֹד ממרבץ הכורסה.

ברוב מאמץ זה לבסוף מתחולל

ונוצר הבסיס לסיים ת'הלל.

התרגיל הידוע של האפיקומן

עוד שומר עֵרנות לאיזה משך זמן,

אך מייד כשנוגסים ב"צפוּן" במצה

משתררת תחושה – האירוע מוצה!

בעלי החוכמה עוד קוראים בריצה

ת'קטעים שנותרו מ"צפוּן" עד "נרצה",

ואנשי מעשה רק בוהים בתקרה

ממתינים שיוכרז: המסיבה נגמרה.

ותמיד עוד בסוף יש אחד שרוצה

גם לשיר "מי יודע" קצה אל קצה.

ואחֵר, שלמרות מה שעד כה היה,

מסלסל בכל בית בשיר "חד גדיא"...

תם נשלם ליל הסדר – "קדש" עד "נרצה",

אז נביט בסלון כמו עבד נרצע -

כזירה של קרבות מצטייר האירוע,

שם זרוקים נעליים, פה יש ילד שרוע...

הספה נגררה והוסטו התמונות,

אנשים שיושבים בתנוחות משונות,

עטיפה מתגוללת לה בין הקירות,

מכיוון השטיח שומעים נחירות.

בשולחן ניסיונות בחידוש בישולים

של מני תערובת מזון בנוזלים,

וכוסות הפוכות מכתימות ת'מפה,

טיפות יין זולגות משולחן לרצפה.

השטיח מלא פירורים כשמיכה,

וחרוסת שעל הכסא נמרחה,

הגדות נרטבו, נקרעה המפית,

ופזורים פה ושם מזלגות או כפית.

הכיור שעולה על גדותיו עם כלים,

הסירים על השיש, כמו מגדלים,

ערימות של אשפה, ותבנית התרסקה...

החירות, כך נדמה, היא כל-כך רחוקה!

חג פסח שמח.