אז אצל מי עשינו את החג בשנה שעברה?
חגים, כידוע, הפכו להיות אחד המוקשים המרכזיים במהלך החיים המשותפים של זוג נשוי, מכיוון שכל אחד מעוניין לעשות את החגים עם משפחתו. ולכל התוהים, חג שני אינו נחשב
חגים, כידוע, הפכו להיות אחד המוקשים המרכזיים במהלך החיים המשותפים של זוג נשוי, מכיוון שכל אחד מעוניין לעשות את החגים עם משפחתו. ולכל התוהים, חג שני אינו נחשב, אני מדבר על ערב החג, האירוע המרכזי. הבעיה היא שאלוהים תקע אותנו עם שני חגים מרכזיים ואחד במעמד של מרכזי בפוטנציה. אני מתייחס כמובן לראש השנה, פסח וסוכות. כל זוג יודע שיש רוטציה בין החגים, שכן אם לא הרוטציה, משפחה אחת היתה נתקעת עם פסח כל החיים והשנייה עם ראש השנה, וכמה מרור אפשר לאכול עם אותה משפחה. מי שאינו מצוי בפוליטיקה המשפחתית סבור שעל פניו מדובר בתהליך פשוט של "שנה כן שנה לא" ועל סוכות מתפשרים. אז זהו, שלא.
הבעיה מתחילה בראש ובראשונה בעובדה שאיש מבני הבית אינו זוכר בוודאות אצל מי הייתם בחג האחרון, אבל כן זוכר שזה לא היה עם ההורים שלו. ואז, איזה שלושה שבועות לפני הסדר, מנסים להיזכר: "רגע, היינו אצל המשפחה של רעות, כי ההורים שלי היו בחו"ל". או "היינו אצל המשפחה של רעות, כי אחי היה אצל המשפחה שלי אחרי שבדיוק נולדה לו בת וכאבו לה השיניים" ועוד סיפורים אינספור.
אצל רעות, אגב, בטוחים שהיינו אצל ההורים שלי, מכיוון שכולם זוכרים, כיצד במהלך קריאת ההגדה, בדיוק ברגע הקראת המכות שחטף העם המצרי במצרים, מלמל סבה של רעות שזה מכה שאת הפסח אנחנו לא עושים איתם.
בשלב זה אני חייב לתת קרדיט לאבא שלי, שהחליט לעשות סוף לתלות בן האנוש בזיכרון המתעתע שלו. אבי, שהוא איש של מעשים, תלה טבלת ייאוש אימתנית וענקית על דלת המקרר. בטבלה מצויין שם החג, נוכחים, תאריך וסיבת היעדרות. הרישום נשמר לתקופה של חמש שנים אחורה, על מנת למנוע אי הבנות כלשהן.
בגדול הרישום עובד, אלא שאבא שלי, למרות חיבתו הרבה לטבלאות, אינו איש של מחקים ודפים חדשים. על כן מספר המחיקות והעדכונים שעל הטבלה במהלך חמש השנים האחרונות כילו כל חלקה טובה, ועל כן שוב איש אינו יודע היכן היינו בחג האחרון.
כמו אפקט הפרפר
הבעיה השנייה היא כשמבצעים שינוי בסדר הטבעי של הדברים. כלומר, אחד ההורים מבקש להמיר את התור שלו. רבים יחשבו שאין מדובר בבעיה כלל וכלל, שכן אם מוותרים על התור השנה, מקבלים אוטומטית את התור לשנה הבאה. הוותיקים יודעים שאין הדבר כך, שכן כמו אפקט הפרפר, זה יוצר גלי הרס לגבי התיאום עם יתר חגי השנה.
לאחר שאני ורעות מצליחים לפענח היכן עושים את החג, אנחנו מתחילים לחשוב על המתנות שנקנה, שכן ברגע שמגיעים לערב החג, אפילו אם זה הביתה, יש להביא מתנה. הבעיה היא איזו מתנה.
כמו כולם נלך לקניון ונתחיל לחפש מתנה "מקורית"
אנחנו באופן אישי מיצינו את כל המתנות הקשורות לתמונות בני המשפחה. עשינו הגדה של פסח דיגיטלית, שעון עם תמונות בני המשפחה ובקבוק יין עם תמונה שלנו. פיירקסים לאמא שלי ולסבתא של רעות אנחנו לא מעזים לקנות, כי כבר יש להן פיירקס כזה, ואיכשהו הוא תמיד נקנה באיטליה. אני מניח שכמו כולם נלך לקניון ונתחיל לחפש מתנה "מקורית" שאיש לא קנה עד היום, ובסוף נמצא את עצמנו עם מתנה שבעינינו היא מיוחדת במינה, מתנה שתוחלף בהזדמנות הראשונה או תועבר במסגרת עסקת חילופי מתנות עם בני המשפחה המורחבת.
בסופו של דבר, למרות הקיטורים והקושי הרב שיש לפני החג, חייבים להודות שבכל זאת אלו בדרך כלל הערבים הקסומים ביותר שיש. ערבים שלמרות כל הרעש והבלגן, כל המשפחה ביחד - וזה מה שחשוב באמת.
ולמי שתהה אם יש אלוהים, אז שיזכור שהוא בדרך כלל מחייב אותנו לתפוס ראש עם כמה שיותר יין. אחרי הכל, גם הוא מבין שיותר פשוט לעבור את החג מעט שתויים.
לפנייה לכתב/ת 
