רישיון לגנוב / פרשנות
פסיקת בית המשפט העליון הופכת את הרשת בישראל ל"מערב פרוע" בכל הנוגע לעבירות שאינן פליליות ברשת. ללא יכולת לתבוע, לא יוכלו הנפגעים לזכות בצדק ובפיצוי. ניב ליליאן מסביר את משמעויותיה המעשיות של הפסיקה
פסק הדין למעשה מאפשר להשמיץ, להפר זכויות יוצרים, לפגוע בשמו של אדם ולטעון עליו ככל העולה על רוחכם. ונחשו מה? לא תענשו על כך.
כיצד ייתכן הדבר? בהחלטת בית המשפט לדחות את ערעורו של אדם אשר מצא עצמו נפגע מלשון הרע ברשת (במקרה הזה, רמי מור, מטפל אלטרנטיבי) בטענה כי ספקית אינטרנט אינה חייבת לחשוף את האדם העומד מאחורי כתובת IP (המספר המזהה הייחודי של כל מחשב המחובר לרשת). למעשה העניקו שופטי העליון לספקיות פטור מאחריות.
זאת, בזכות העובדה הטכנית כי לא ניתן לאתר את האדם המסתתר מאחורי הכתובת ללא סיוע של הספקית. יש להדגיש: מדובר על עניינים אזרחיים בלבד, בעניינים פליליים תחקור המשטרה, ותגלה מאוד מהר מי עומד מאחורי כתובת IP – בזכות חוק נתוני תקשורת.
מה המשמעות המעשית של גלימת האנונימיות הבלתי נגמרת הזו?
עיר מקלט לעברייני מקלדת
פסיקת בית המשפט העליון הופכת את האינטרנט בישראל (ובכלל), לסוג של עיר מקלט ל"עברייני מקלדת".
העובדה כי יש צורך לתבוע את פלוני אלמוני (John Doe האנגלי עוברת ל"רן דן" במשפט הישראלי), הופכת את האכיפה האזרחית, והשגת פיצוי למי שניזוק, לכמעט בלתי אפשרית.
ואין המדובר כאן רק בהשמצות, קללות, גידופים ושאר פירות לשון הרע. לצורך העניין, גם גולשים אשר משתפים קבצי מדיה שונים כמו מוזיקה סרטים וכו' - ובכך עוברים על חוק זכויות יוצרים – כעת חסינים בפועל מתביעה אזרחית לפיצוי, בחסות האנונימיות שמספקת להם ספקית האינטרנט שלהם.
שופטי בית המשפט העליון נתנו לספקיות האינטרנט פטור כמעט מוחלט ממעורבות בהליכים משפטיים בגלל מעשיהם של גולשים. הספקיות לא אחראיות - השופט ריבלין מפנה בפסק דינו את מי שנפגע אל רשויות האכיפה שיחקרו את הנושא. ולך תסמוך על המשטרה.
חופש ביטוי מוחלט
אבל צריך גם לראות את חצי הכוס המלאה. בפסק הדין שלהם, על הדרך, הוסיפו השופטים ריבלין, לוי ורובינשטיין (שהיה בדעת מיעוט, והביא אף הוא נימוקים יפים לדעתו) נדבך חשוב לביצור חופש הביטוי בישראל.
השופטים מכירים בכך שיש דברים שלא היו נאמרים ללא כסות האנונימיות שמעניקה הרשת בכזו קלות. על אף שהם מכירים בכך שהשפה של הטוקבקים היא לרוב שפת רחוב, שפה בוטה ומשתלחת – הם מכירים בהיותה חלק לגיטימי של חופש הביטוי בישראל.
עוד בנושא: ביהמ"ש המחוזי קובע כללים ברורים לחשיפת פרטי גולשים
זו החלטה חשובה גם בעניין הזה. גלימת האנונימיות הזו, שלאור הפסיקה הנוכחית הפכה למוחלטת (גולש יישאר כתובת IP ולא יותר מכך, כל עוד לא מעורבת המשטרה), תאפשר למי שרוצה להתריע על עוולות לפצות את פיו, בלי לחשוש למשרתו, למעמדו או למשפחתו.
הכנסת לא עושה מלאכתה
ולבסוף, יש את העניין של חקיקה מכוח פסיקה. השופטים מותחים בפסק הדין ביקורת על הכנסת, שלא טרחה להסדיר את ענייני לשון הרע באינטרנט בחוק, ואילו בתי המשפט נאלצים לעשות את עבודתם במקומם.
השופטים מבקרים את העובדה כי כבר הוגש חוק שנועד להסדיר את ההתנהלות הבינאישית באינטרנט – הצעת חוק מסחר אלקטרוני, שהחלה כתזכיר בשנת 2005, והפכה להצעת חוק בשנת 2008.
הצעת החוק נמשכה מהשולחן, לאחר שהממשלה וועדת המדע והטכנולוגיה שטיפלה בה, לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי היקפו של החוק ושל הנושאים שיידונו בו.
וכך כותב השופט ריבלין:
"הנה כי כן, דבר חקיקה בנדון עומד על הפרק, אך הבאת הדברים לידי גמר, נתקלת בקשיים ואין תמה על כך. את החלל הזה ביקשו למלא בתי המשפט בתיקים ספציפיים שבאו לפניהם...במיוחד על רקע הוואקום החקיקתי".
ומה יקרה עכשיו? כפי שדיווחתי כאן כבר ביום חמישי, שתי ברירות עומדות בפני רמי מור, וכל מי שמצא עצמו נפגע מטוקבק או פרסום בפורום שפגע בו: לדרוש דיון בהרכב מורחב שאולי יפסוק אחרת, או להפעיל לחץ ציבורי על הכנסת – שתעשה את מלאכתה.
לפנייה לכתב/ת 
