אהבה עצמית לא מוצאים בשידוך

אוהב את עצמו, בקעת-נרקיספורסם: 30.03.10 , 13:29

אני, כמו שאתם רואים אותי, עילוי מופלג אני. תלמיד-חכם. גדול בתורה. אברך-משי עם מגע משגע של ציצית מדגדגת שכולה תכלת.

אבל את האהבה האדוקה שלי אלי, לא מצאתי בשידוך.

לא שדכנים, לא סיכות-משרדיות, לא משגיחים תורניים, לא רנטגנים רוחניים, לא קברי-צדיקים מתים עלי, לא עמוקה, ולא רדודה אבל כוסית. רק אני.

אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ולא מלאך, גם אם אני כזה.

ובכלל, כמו שאמרו רבותנו הביטל"עס שהיו מסובין בליברפול - אי-אפשר לקנות אהבה, אז למה שיהיה אפשר להשיג את זה מעצמך?

למה כולנו מזדעזעים בסינמטק בהקרנה של סרט מהרי הינדו-קוש בערוות קיריגיזיסטאן, שבשביליהן מובלות בתולות תמות אל מערות בהן רובצים אשמאים לא רחוצים, שמישהו, מולא, מכשף-שבט, רופא-אליל, או יועצת-יחסים, החליט שעליהן לאהוב אותם.

ומה אם גם הבתולה הרכה וגם האשמאי המגוייד, הם אותו אחד ומיוחד?

איך אפשר להכריח מישהו לאהוב את עצמו, אם הוא עצמו, לא עושה לו את זה?

למה כולם מסכימים שאי-אפשר להמציא אהבה יש מאין לאדם אחר, אבל מצפים שנצליח לרמות דווקא את מי שכבר מלידה מכיר את כל הפוילעשטיקים שלנו? אנחנו, כפרה עלינו?

אפשר אולי לחיות בהשלמה עצמית, זוגיות פנימית, משמורת משותפת על האישיות, אפילו הסדר מזונות. או זונות. אבל בטח לא אהבה שמראש לא שם.

אם היא שם, שום דבר לא ינצח אותה. אפילו לא ההתכחשות לה.

האם "שונאי-עצמם" הם לא המאוהבים האמיתיים?

האם ההתבוססות שלהם בסבלותיהם, ערי-מסכנותם, אנחתם, זעקתם השמיימה, ורחמיהם המשתפכים עליהם, הם לא סיפור אהבה עצמית גדול יותר מכל נרקיס מעולף מעצמו?

האם למשל, אחינו, צל עצמו עלי אדמות, החנוט בתכריכיו המחבקים, סמרטוט-ענח-אמון, הוא לא דוגמא לאהבה עצמית נואשת גדולה מהחיים? סחבה אהובה, מטלית הפלא, מרבד-קסמים מתוך אלף לילה ולילה של דמעות נוצצות עליו?

והוא צודק, חי פרעה.

מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ואם היא לא תתעורר, אז כנראה שהיא לא תחפץ. לא עכשיו מותק, יש לה כאב-ראש.

עכשיו אחיי ואחיותיי תסלחו לי, אני בדרך לכנס התעוררות. קצת רוחניות לא תזיק. לא שאני מקשיב לדרשות על קבלה, השלמה, הבניה וכדו'. אני אפילו נרדם. ישן ולבי ער, כי רק הוא יודע ורק הוא קובע, מי יעלה בגורלי, ומי יוציא אותי לחופשי, בכורי היושב על כסאי, תינוקי המפליג בתיבתי, אני, כפרה עלי.