זה הזמן לשלוף את תשע הנשמות
"המשחק הרביעי מול פרטיזן בלגרד הוא גמר היורוליג הראשון העונה של מכבי ת"א. אם תתאושש מההלם של הקהל, היא מספיק טובה לנצח אותו". מוטי דניאל מנתח את ההפסד של הצהובים ונזכר בסדרה מול אסטודיאנטס ב-1992
משחק הכדורסל בנוי המון על פסיכולוגיה. דברים שהולכים בקלות כשאתה מרגיש בטוח בעצמך, הופכים להיות בלתי אפשריים כשהסיטואציה משתנה. החגיגה באולם הביתי בנוקיה רק לפני חמישה ימים הפכה להיות סיוט מול אותם הקבוצה בדיוק.
מה שהשתנה זו התפאורה, ועוד איך השתנתה. אין ספק שההצגה של הקהל בבלגרד יחודית ומרשימה. תצוגת תכלית צבעונית (אפילו שרק בשחור לבן) שצריך להקליט לשמור וללמוד ממנה.
הקהל השפיע על שתי הקבוצות, אך האנרגיה שהציפה את שחקני פרטיזן ניכרה בכל תנועה שלהם. לפתע כולם נראו הרבה יותר גבוהים חזקים ומהירים מלפני שבוע ורמת האגרסיביות שלהם בהגנה ובהתקפה לא ירדה עד שהמשחק היה ממש גמור.
משחק חכם שדחף את כל הכדורים פנימה וטחן את ההגנה של מכבי, לא הותיר סיכוי לצהובים בדקות הפתיחה. ניהול משחק שקול ללא איבודי כדור ושליטה אבסולוטית שלהם בכדורים החוזרים בהתקפה סיכמו רבע ראשון כמעט מושלם, שסימן את המשך הדרך עד לסיום.
גם מכבי, קבוצה עתירת ניסיון שניצחה השנה במדריד, הושפעה קשות וההלם אליו נכנסו שחקניה בלט מאוד. עקב המשחק הסבלני של פרטיזן ששיחקו פנימה בכל התקפה והלחץ בריבאונד מכבי לא יצאה להתקפות מתפרצות כלל, לא השיגה סלים במעבר והתקשתה לשים נקודות על הלוח.
לקח למכבי מחצית לצאת מההלם, ורק בהרכב גבוה עם דיאור פישר וסטפן לאזמה הצליחה סוף סוף להראות נוכחות. הבור היה גדול מדי, ופרטיזן היתה עם ביטחון מספיק כדי לשמור על היתרון. פרטיזן ניצחה בשלושת הרבעים הראשונים ורק ברבע האחרון מכבי ניצחה, אך לא יצרה סיכון לניצחון של הקבוצה הביתית.
אוהדי פרטיזן בלגרד. מכבי ת"א נכנסה להלם (צילום: יעל שחרור)
המשחק למעשה הוכרע במחצית הראשונה, וכדי למצוא מה היה חסר למכבי במחצית הזאת צריך לפנות לשני הסקוררים הבולטים שלה - אלן אנדרסון ודייויד בלות'נטל. השניים לא הצליחו לייצר, והעבודה ההגנתית עליהם היתה מצוינת. כדי להיות פקטור במשחק מכבי חייבת תפוקה מהם, הרבה מעל הממוצע.
אנדרסון לא היה מרוכז, הכריח זריקות וביצע טעויות מנטליות בניסיונות כושלים למסירה ל'האלי אופ'. כשהמומנטום נגדך, מול קבוצה של ענקים מוכחים, הייתי מצפה ממנו לשיקול דעת אחר. זו לא הליגה הישראלית בה מספיק לזרוק את הכדור באויר ולהיות בטוח שפישר או לאזמה יגיעו אליו.
פרטיזן נראתה הרבה יותר מאורגנת ממכבי. השליטה של מקאלב בקבוצתו ובמשחק היתה מעולה ומכבי לא הסתדרה איתו מהרגע הראשון. בניגוד למשחק השני בת"א, שם הלחץ של ההגנה הצהובה התיש וניטרל אותו, הערב הוא רקד על המגרש. אפילו מעבר לקשת הוא הצליח לפגוע - אירוע נדיר אצלו לאחרונה.
בעוד יומיים תתייצב מכבי ת"א אל גמר היורוליג הראשון שלה העונה. משחק שבסיומו היא נפרדת מהעונה האירופית עם טעם של החמצה בגלל הפסד יתרון הביתיות לפני שבוע בת"א, או שהיא קונה לעצמה חיים נוספים. למכבי יותר מתשע נשמות, וזה הזמן לשלוף אחת מהן.
לפני הסדרה התייחסתי לשאלה איזה משחק הכי חשוב בסדרה. התשובה שלי תמיד היא המשחק הבא, והמשחק האחרון. היום אנחנו בעמדה בה המשחק הבא עלול להיות גם האחרון. אם מכבי תפיק לקחים, ובראש בראשונה לא תשלם קנס על ההלם מהקהל, היא מספיק טובה לנצח אותו.
כמו שמתפתחות סדרות, אין להקיש ממשחק אחד על זה הבא. ביום חמישי משחק חדש, והזדמנות נוספת למכבי להחזיר את ההכרעה לת"א.
ב-1992, בסדרה שנכנסה למיתולוגיה של שונאי מכבי, שיחקנו מול אסטודיאנטס מדריד. אחרי ניצחון בת"א יצאנו למשחק שני בספרד מול קהל עוין
בטירוף ומהשנייה הראשונה לא היינו במשחק. חטפנו בראש 20 הפרש וחזרנו למלון להתכונן למשחק המכריע בעוד יומיים.
כל העבודה ביומיים האלה הייתה פסיכולוגית. לגרום לשחקנים להבין שמה שהיה נגמר. להאמין שאסטודיאנטס אנושית ולא תחזור על התצוגה המרשימה של המשחק הקודם. להאמין שכן יש לנו את היכולת לנצח בחוץ.
אז בסופו של דבר זה נגמר רע עם הפסד בנקודה במשחק התקפה איום של שתי הקבוצות. הפואנטה היא ששום דבר לא צריך לעבור למשחק הבא, ואם במשחק ההוא היתה חסרה לנו טיפת מזל לעלות לפיינל פור, יכול להיות שלמכבי הנוכחית כן יהיה אותה.
לפנייה לכתב/ת 
