בשם משפחתי שאינה: כך נשנה את הנהג הישראלי

אהבה ממבט ראשון היא אולי קלישאה, אבל כשעיני נחו לראשונה על אפרת - חברה שבאה לבקר את מיכל, שותפתי לדירה שבה התגוררתי באותה עת בגבעתיים - שיניתי את תוכניותי בו ברגע, והזמנתי את עצמי להצטרף אליהן להופעה שאליה הלכו. האינטיליגנציה שלה, המוסריות הגבוהה שלה שלה ויופיה התימני סיקרנו אותי כבר באותו רגע. היא הפכה עד מהרה לחברתי הטובה ביותר ולאהובתי, ונישאנו כעבור שלוש שנים, בדצמבר 2002.

אהבנו לנגן יחד בגיטרה, לשיר, ללכת להופעות ולטייל בחיק הטבע, ודרכה הנינוחה והשיטתית השלימה את אופיי הקופצני והספונטני. היא הייתה מסורה למשפחתה, אותה אהבה עמוקות. היא הייתה הראשונה במשפחתה ללמוד באוניברסיטה, ואף הגדילה לעשות והשלימה תואר דוקטורט - גאווה למשפחה כולה. למראה המסירות שלה לעבודת הפוסט-דוקטורט, שנפסקה בעיצומה, לא נותר לי אלא לתהות איזה פוטנציאל עצום איבד העולם עם לכתה.

זירת התאונה המחרידה. פזיזות ואנוכיות של נהג (צילום: הרצל יוסף)

בתי בת החמש נועם הייתה החברה הכי טובה השנייה שלי. היא הייתה מאוד דומה לי בהרבה מובנים, החל בשיער המקורזל, דרך חוש ההומור וכלה במרדנות הטבעית. מדי יום היא מילאה אותי באושר, שאלה שאלות על העולם, שבעזרתן זכיתי לחוות שוב את מסתרי היקום דרך עיניה של ילדה שתרה אחר תגליות.

נועם אהבה אמנות, מוזיקה, ריקוד וקולנוע, ואפילו כתבה מחזה למסיבת יום הולדתה החמישי. כמוני, היא ניחנה בתיאבון בריא לסיפורים. מדי יום לפני השינה, אפרת נאלצה למשוך אותי ממיטתה, כי צריך כבר ללכת לישון. היה בינינו קשר קרוב, שלעולם יישאר כצלקת על לוח לבי.

יערי, בני בן התשעה חודשים, רק החל להפגין את קווי האישיות שלו. תמיד הייתה בת-צחוק על פניו (אלא אם היה רעב, ואז הודיע על כך בהפגנתיות). הוא אהב להתכרבל, לשחק ולשיר. במשך שעות היה קופץ בעליצות. לחייו השמנמנות וגון עורו התימני שיוו לו מראה של אסקימואי קטן. לבי נקרע למחשבה שלעולם לא אזכה להכיר אותו כאדם בוגר.

אסתר גמליאל, חמתי, הייתה סבתא נאמנה וחמה, ואם אוהבת לכל ילדיה. היא עזרה לאפרת ולי במשך שנים ארוכות בכל-כך הרבה דרכים, ואף באה לבקר אותנו בג'ורג'יה פעמיים בשנה האחרונה, כדי לסייע בגידולו של יערי ולחגוג את יום הולדתה החמישי של נועם.

בריאן אטינסקי עם אפרת, נועם ויערי (צילום רפרודוקציה: אבי מועלם)

מאז שנהרגו בתאונת דרכים, שנגרמה עקב פזיזותו ואנוכיותו של נהג אחר, נכנסו חיי לסחרור. השכול הוא בלתי נתפס, חוויה קשה מנשוא שקורעת אותי לגזרים. אבל אני יודע שהם היו רוצים שאמשיך בחיי ואמצה אותם, ואני יודע גם שהם לא היו רוצים שמותם יהיה לשווא. לכן אני חש חובה, בשמם, לעשות כל שביכולתי כדי לשנות את תרבות הנהיגה בכבישי ישראל, ולדרוש מהמשטרה ומהממשלה לאכוף את החוק, כדי לצמצם ככל האפשר את הסבירות שזוועות כאלה יכו במשפחות נוספות.

גמול ועונש מיידיים

טענה מקובלת היא שהגורם העיקרי לתאונות הוא הנהגים, ולא הכבישים. זו תובנה הגיונית, בהתחשב בהתנהגות הפרועה והאגרסיבית של הישראלים על הכביש - אך היא שגויה ביסודה. אנו הישראלים צריכים לשאול את עצמנו מדוע תרבות הנהיגה שלנו הידרדרה כל-כך.

כמו כל בני האדם, אנו שחקנים המונחים על ידי תועלתנו העצמית, ונתאים את פעולותינו לעלות האישית הכרוכה בהן. אבל נכון להיום, בישראל, מסיבה כלשהי, יש חוסר תאימות בולט בין התנהגותם של אנשים לכל שביב של מחשבה על השלכותיה המיידיות. לכן ההתנהגות הזו נמשכת.

מה הגורם לכך? לא, לא מדובר באלמנט מובנה בגנום הישראלי או בתרבות הישראלית, ש"פשוט צריך לחיות איתו". אמנם חלק מהאשמה רובץ לפתחם של הנהגים, וגם מצב הכבישים תורם את חלקו - אבל בסופו של יום, זהו תפקידה של המשטרה לנטוע בנהגים את תחושת האחריות למעשיהם. אם לא יופנו בהקדם תקציבים וכוח אדם כדי לשנות את המצב, הרי שהמשטרה והממשלה הן הנושאות הישירות באחריות למקרי המוות העתידיים. הן לא יכולות להתחמק תוך האשמת הנהגים הגרועים. הנהיגה הפרועה היא בעיה ברמה לאומית, וכך צריך להיות גם הפתרון - ויפה שעה אחת קודם.

חינוך בבתי הספר ומסעות פרסום לקידום נהיגה בטוחה הם אמנם חלק מהפתרון, אך הם כאין וכאפס לעומת הצורך לאכוף את החוקים הקיימים, ולהשלים חקיקה נוספת שתגדיר סף ענישה מינימלי לעברייני תנועה - בקנס ובמאסר. רק כך נגיע למסה קריטית שתוכל להביא לשינוי של ממש בתרבות הנהיגה בישראל. שיעורי זהירות בדרכים לילדים זה נחמד, אבל אין לנו 15 שנים לחכות עד שהם יהיו נהגים בעצמם.

ארבעה קברים טריים בבית העלמין בנס ציונה (צילום: אבי מועלם)

לעומת זאת, לאכיפה נוקשה של החוק תהיה השפעה ישירה ומיידית. ידוע שהדרך היעילה ביותר לשנות ולעצב התנהגות אנושית היא באמצעות גמול ועונש מיידיים. לפיכך, הפתרון מתחיל במצלמות מעקב וניידות משטרה לאורך הכבישים - במיקומים שמשתנים בתדירות גבוהה.

בפרוורי מילווקי, שם גדלתי (ושם אני מתגורר כעת, מאז נספתה משפחתי), אנשים לא מעזים לנהוג אפילו 8 קמ"ש מעל המהירות המותרת, כי הם לעולם אינם יודעים היכן תסתתר הניידת. כך גם לגבי מעבר נתיבים ללא איתות או עקיפה במקום אסור - העבירות שבגללן נהרגה משפחתי. על האכיפה והענישה להיות מיידיות - משום שהיעילות שלהן מוגבלת כל עוד הקנס מגיע בדואר חודשים רבים לאחר העבירה.

אחד התירוצים לאיטיות שבה מתרחשים שינויים כאלה בישראל הוא תקציבי. ובכל זאת, חובתה של הממשלה היא להגן על בטחונם של האזרחים. הם מדברים על "ביטחון" אבל מקציבים רק 440 מיליון שקל לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים - פחות מ-1% מתקציב הביטחון. זאת, למרות שרבים יותר נהרגו בתאונות מאשר במלחמות או בפיגועים.

חניה נגד הכיוון, בתור התחלה

בסופו של דבר, תרבות נהיגה מתחילה בדברים הבסיסיים. אם תתבוננו סביב בשכונת מגוריכם, תגלו שלא פעם, כמעט בלתי אפשרי להבין אם רחוב הוא דו-סטרי או חד-סטרי, משום שמכוניות חונות נגד כיוון התנועה. תתפלאו לשמוע, אבל לא רק שזה לא חוקי - זה גם מסוכן. אפרת ואני התנגשנו פעם חזיתית עם מכונית שיצאה מחניה הישר לתוך המכונית שלנו. למזלנו, נסענו במהירות נמוכה והנזק לא היה רב.

עכשיו שאלו את עצמכם, האם אי פעם ראיתם מישהו (כולל אתם עצמכם) מקבל דו"ח על חניה נגד כיוון התנועה? אתם יודעים שהתשובה היא לא.

עדיין רחוקים מבריטניה וסקנדינביה (צילום: הרצל יוסף)

בישראל פשוט אין אכיפה, ולו של של חוקי התנועה הבסיסיים ביותר - וזו אחת הסיבות העיקריות לתרבות הנהיגה הקלוקלת. יש לי הצעה שאפשר ליישם באופן מיידי בכל הרשויות המקומיות - פקחים יצמידו לחלונותיהן של כל המכוניות החונות נגד כיוון התנועה מדבקת אזהרה בזו הלשון: "הנך חונה באופן אסור. אכיפתו של חוק זה תחל בעוד שבועיים. זו אזהרה אחרונה. בפעם הבאה, תיקנס ב-400 שקלים".

למה כל זה כל כך חשוב? כי רק כך יתחיל הציבור הישראלי להבין שיש כללי התנהגות מקובלים על הכביש, ושיש השלכות מיידיות לכל התעלמות מכללים אלה.

אמנם נראה שיש בציבור הישראלי הבנה, לפחות חלקית, לצורך להחמיר את האכיפה והענישה - אבל הבנה היא רק תחילת הדרך.

עלינו לקחת את זה הלאה: אם נצליח לשנות את תרבות הנהיגה בישראל בעקבות "מכה" ראשונית של אכיפה מוגברת, אין ספק בלבי שישראל תוכל להגיע למצבן של בריטניה או מדינות סקנדינביה, שם הציות לחוקי התנועה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות ההתנהגותית, ושיעור מקרי המוות בתאונות זעום.

אני כבר איבדתי את משפחתי בגלל המצב הקיים. לעולם לא אוכל להשיב את הגלגל לאחור ולזכות שוב במשפחתי האהובה. אבל כולי תקווה שאף ישראלי אחר לא יצטרך לעבור את שבעת מדורי הגיהנום שאני עברתי. אם דברי יתרמו במשהו לשינוי במדיניות המשטרה והממשלה או לתמורות בהתנהגות הנהגים, כך שאסונות כאלו יהיו פחות שכיחים בעתיד - אזי זה כל שנותר לי לעשות כעת, כדי לקדש את זכרם של אפרת, נועם, יערי ואסתר.