זוהי יפו

איימן סיכסק, יליד יפו, הוא בוגר האוניברסיטה העברית, וכיום כותב תיזה מחקרית לתואר שני בחוג לספרות כללית והשוואתית.

פרסם סיפורים קצרים ומאמרים רבים, בין היתר ב"קשת החדשה", "שער לשירה חדשה" של הליקון, ובעיתונות המודפסת והמקוונת. "אל יפו" הוא ספרו הראשון, המביא תמונות מחיי העיר

מאז שאמא הודיעה לי שסָמָאהֶר חזרה בה מהסתייגויותיה והסכימה סוף סוף להתחתן, אני לא מצליח להביט לה בעיניים. המחשבה עליה בתור מי שמצאה לה שידוך ועל כן הפנתה את גבה לכל שאר שאיפותיה מעבירה בי צמרמורת, ומסיבה שאיני יודע עדיין לזהות, מעלה בי תחושה עמוקה של אשמה, ובייחוד לאחרונה, משהתחלתי לשקול לחזור ליפו.

איימן סיכסק, תמונות מחיי העיר (צילום: יבגני ציקנובסקי)

סמאהר יודעת שלא היתה לי יד במסירתה לאיש שסירבה תחילה לקבל, ושאותו עדיין לא פגשתי; הלוא את הזכות להחליט בעניינים כאלה אמא מפקידה בידיהם של שני האחים שלה, שמטבע הדברים לא מייחסים חשיבות לדעתו של אחיינם הצעיר ביותר. ואין לי ספק שאילו הייתי אמיץ מספיק כדי לעמוד מול השניים ולחלוק על החלטותיהם או להעמידם על טעותם, הייתי מזמן על אמא צער וייאוש רבים כל כך, שספק אם היתה סולחת לי לפני נסיעתי חזרה לירושלים.

בכל זאת לא הצלחתי להתנער מאותה צביטה של אשמה עמומה; מאז תחילת לימודי באוניברסיטה נעשיתי משוכנע שאני אכזבה בעיני המשפחה שלי, ובעיקר בעיני אמא, משום שלא תפסתי את המעמד שציפו לו ממני אחרי התאונה של אבא. ואמנם, אלמלא הייתי עסוק כל אותה תקופה בספרים, ייתכן שאמא לא היתה נאלצת לקבל את חסדיהם של אחיה.

אבל אני וסמאהר לא שמענו בקולה: מיד עם תום לימודיה בתיכון נרשמה סמאהר ללימודי חינוך, ובמקביל התנדבה במתנ"ס היהודי-ערבי בעיר. היא נזקקה באופן עקבי לתמיכתם הכלכלית של הדודים שלנו, וקיבלה אותה בחישוק שפתיים ובפנים חמוצות. אלא שבמקרה שלי, ההתעקשות ללמוד דווקא בירושלים היא שמרמרה את אמא.

עכשיו אני נבוך להודות שאולי היא צדקה. לא כך ראינו אני וסמאהר את עתידנו, שעה ששכבנו כתף אל כתף על משטח הזפת של גג הבית וחלקנו זה עם זה את שאיפותינו הגדולות. סמאהר טענה שלא תתחתן לפני גיל עשרים ושמונה, ואך ורק אם עד אז יהיה לה תואר שני. בשבוע האחרון, משהתחלתי לחשוב עליה אף יותר מבדרך כלל, נזכרתי כיצד היתה מתארת באגרופים קפוצים את החרטה שעוד תאכל את אבא, כשייווכח בהצלחתה.

כדי לרצות אותה הייתי מטה את ראשי קלות לימין וקורע לעומתה את עינַי, כמתאמץ לספוג כל מילה, בעודי נשען כנגד מעקה הבטון של הגג. והנה עכשיו, שפוף על מושבי באוטובוס בדרך חזרה ליפו, קיוויתי שלא אמצא אותה בבית כשאגיע לקראת ערב, ולאמיתו של דבר רציתי להימנע מלראות אותה כלל עד למסיבת אירוסיה בשבת הקרובה.

מסוחרר ממחשבות, התכופפתי אל התרמיל שלי ושלפתי מתוכו את הפנקס הישן. פינותיו היו ממורטטות ודפיו כבר התחילו להצהיב מעודף השימוש, אבל העדפתי אותו מהפנקס החדש שסמאהר קנתה לי לפני שעזבתי את יפו. הדפים היו מלאים כמעט עד אפס מקום, ומשפטים חדשים נכתבים כעת על הכריכה הפנימית ובשולי העמודים, או מסתננים בכתב קטן אל בין השורות הקיימות. דומה שבכל פעם שאני רוצה לכתוב, הפנקס הישן הזה כמו מפנה לי לפתע שטח נוסף. לא הספקתי לכתוב דבר וכבר הכריז הנהג שהגענו לתל אביב ודומם את המנוע. החזרתי את הפנקס לתרמיל ופניתי ליציאה.

אין כמו יפו בימים (צילום: הילה טוב)

כשעברתי בסמטה היוצאת מהתחנה התקדם לעברי בחור חובש כיפה, שעל כתפו תרמיל כמעט זהה לשלי, והושיט לי ספרון קטן, כרוך משני צדיו בפיסות קרטון וצבוע במכחול לא מיומן. "ספר תהילים, חבר," הסביר והצביע בידו הפנויה על שלט מאולתר שהניח לרגלי עמוד חשמל בקרבת מקום. "חמישה שקלים, כדי להציל את בית הכנסת. נו, מה אתה אומר? מצווה".

הבטתי פזור דעת בשלט וזיהיתי את בית הכנסת שבו מדובר. תחבתי את ידי לכיס המכנסיים ושלפתי כמה מטבעות כדי לתת לו. "תודה, חבר. תודה רבה", הוא אמר, והציג את עצמו בתור יגאל, לחץ את ידי ונתן לי את הספר. הורדתי את התרמיל מגבי כדי להכניס לתוכו את הספר, אבל אצבעותי כמו הסתבכו זו בזו והחליקו שוב ושוב מהרוכסן. "תן לי לנסות", יגאל רכן אל התיק ופתח במשיכה מהירה את התא הגדול, "זה בדיוק כמו שלי".

קרבתו הפתאומית לתיק שלי עוררה בי חרדה, כאילו ניגשתי להיכנס מבעד לדלת שאני מקפיד לנעול ומצאתי אותה פתוחה פתאום, ובלי להיענות לחיוך שלו הרמתי את התרמיל ופניתי ללכת.

הגעתי הביתה מאוחר מכפי שציפיתי. פנסי הרחוב קידמו את פנַי בכניסה לשכונה ותלו את אורם מסביב לבגוניות ששוב החלו לפרוח. סקרתי במהירות את השביל שמקיף את הבית מצדו האחד, וכשנוכחתי שמכוניתה של סמאהר אינה חונה שם, נכנסתי הביתה. לשמע קול טריקת הדלת קראה אמא "הוא הגיע" ויצאה לקראתי, בעודה פונה בדברים למישהו שנשאר במטבח.

"הדוד שלך כאן", לחשה לי באוזן בדרכנו למטבח ולא ציינה באיזה דוד מדובר, שכן רק אחד מהם מגיע לבקר. התיישבתי אל השולחן, על הכיסא הרחוק ביותר מן האורח, והנחתי את התרמיל בין רגלי. המחשבה על כל הערבים שאבלה מול השולחן הזה, אם אכיר בכישלוני מול אמא ואחזור ליפו, שימחה אותי עכשיו. "מה פתאום אתה מחייך?"

הוא שאל בפליאה והצית סיגריה. השאלה הפתיעה אותי, והרמתי את מבטי מהשולחן והבטתי בו דקה ארוכה. "כלום", הפטרתי וחיפשתי את המבט של אמא. "ועוד חיוך כזה רחב", הוא המשיך. "דווקא יש לך סיבה טובה לחייך, לא ככה? עכשיו העסקים במפעל פורחים, ואין לנו בעיה לשלם על הלימודים שלך", הוא נעץ בי את עיניו והטעים את המילים "הלימודים שלך" כמו כדי לסמן באמצעותן סוג של אנוכיות. בכל זאת התעקשתי שלא להגיב, והוא הוסיף "אבל את התודה האמיתית אתה חייב לסמאהר, לא ככה?"

לשמע הדברים האלה סובבה אמא את פניה אליו ותלתה בו את מבטה. "מה, אני לא צודק?" אמר ופלט סילון של עשן. "גם הוא תמיד ידע שאת שכר הלימוד של שניהם ביחד לא היינו יכולים לשלם". התרמיל נעשה כבד מאוד כנגד כפות רגלי. בעטתי אותו הצדה וזקפתי באי-נוחות את גבי. שמעתי את אמא אומרת, "היא היתה מתחתנת בכל מקרה," והרגשתי את כף ידה מחפשת את עורפי.

באותו הרגע, בחשיכה העדינה שהפיל הערב על המטבח, הרגשתי שאני יכול לזנק ממושבי אל בין זרועותיה ולהגיד לה שצדקה, ושמעולם לא הייתי צריך לעזוב את הבית, ושאני רוצה עכשיו לחזור, ליפו, אליה, אחת ולתמיד. חשתי כאילו עומד לפקוע בי איזה וריד וכל הפנים יישפך החוצה בלי מחשבה תחילה, בלי הבחנה. אבל האורח לא הסיר ממני את מבטו, ונוכחותו כמו הגחיכה את המעמד כולו. לרגע תהיתי מה קרה לספר תהילים המאולתר שקניתי לפני שעה קלה, ואם הבעיטה לא פירקה אותו.

למחרת בערב באה סמאהר, לבושה בשמלה כחולה שקנה לה החתן. ידעתי שמעולם לא אהבה את הצבע הזה, ובכל זאת לא הופתעתי מהמראה. כשפניתי לשולחן הפינתי בסלון כדי למזוג לעצמי כוס מים, שמעתי מישהו מהאורחים אומר שאי-אפשר להסביר מהו טוב טעם לאנשים שבאו מהצד השני של הגדר. הבית המה ורגש מאורחים, וכולם חיפשו בהתרגשות את בעלת השמחה, אמא, כדי לברך על השידוך.

החתן המיועד, לעומתם, לא פצה את פיו. הוא ישב ליד סמאהר, גוו זקוף ופניו חתומות, ופורר עוגייה בין אצבעותיו. רק מבטו המתוח נע ממקום למקום בחדר ונדמה כמקים מהומה גדולה.

האורחים הוסיפו לבוא בקבוצות, נושאים חבילות עטופות וזרי פרחים. רובם היו ככל הנראה מקורביו של החתן, ודיברו ערבית כוחנית, מתנפצת, שרק שברים ממנה נשמעו לי מוכרים. הקפדתי להטות אוזן לדברים שנאמרו; הם דיברו על הכלה, ועל ההתאמה הגדולה בין שתי המשפחות. מישהו הזכיר את בית הכנסת הישן שבקצה השכונה, ואת המאבק שמתנהל זה כמה שנים על החזרת המבנה למשפחה שנמלטה ממנו בארבעים ושמונה. יגאל עלה עכשיו בזיכרוני.

נטלתי עוגייה מאחת הצלחות, תחבתי אותה לפה בשלמותה ומיהרתי לחדרי. נעמדתי רגע במקום והשקפתי החוצה אל הבתים ברחוב המקביל. הם נראו קרובים מן הרגיל, פוערים את חלונותיהם המוארים לעבר ההמולה ההולכת וגוברת אצלנו בסלון. נעשה לי חם ובכל זאת החלטתי לסגור את התריסים, להישאר בחדר לזמן מה ולעקוב משם אחר המתרחש. הפתח הצר בדלת אמנם לא גילה הרבה, אבל יכולתי להשקיף דרכו על אמא ועל חלק מהזרים.

זוהי יפו ילדה, זוהי יפו (צילום: דוד הכהן)

את סמאהר ואת ארוסה, לעומת זאת, לא הצלחתי עוד לראות. קולות הצחוק והשמחה שלהם הרתיחו אותי, ונטרתי להם על עצם הימצאם בבית. נאלצתי לשוב ולהזכיר לעצמי שלמחרת איש לא יהיה כאן מלבדי ומלבד אמא, והבית כולו, שהיה קודם לכן שלי ושל אבא, יהיה מעתה שלי בלבד. החלטתי שעלי להתקשר למחרת לאוניברסיטה ולהודיע על הפסקת לימודי, ומיד להתחיל לחפש עבודה. אני חוזר ליפו.

המחשבה על תגובתה של אמא עודדה אותי, ונשכבתי על המיטה, עיני עצומות, ואפשר שהייתי נרדם אלמלא נפתחה דלת החדר. "סמאהר..." לחשתי. גם החדר הזה היה של שנינו עד לא מזמן; מיטתה של סמאהר עמדה מאחורי קיר גבס שחצה את החדר במרכזו. בבקרים הייתי שומע את אנחותיהן העמומות של מגירותיה עולות מעבר לקיר, וידעתי שהגיע הזמן להתעורר.

קו מלבני בהיר חוצה עכשיו את הרצפה, היכן שהקיר עמד עד לאחרונה, כמו כדי להזכיר שגישתי למקום שהיה פעם של סמאהר אינה עניין של מה בכך. "את רוצה לשבת?" הרגשתי את לחיי מתלהטות. היא לא השיבה. "שבי. אני אוריד את הבגדים שלי מהמיטה..." היא התקדמה אל המיטה ועברה במבטה על החדר, כאומדת את מעמדה במקום החדש. עכשיו נעשה החדר הזה לחלקה נוספת שממנה אני דוחק בעל כורחי את רגליה. עיניה נעצרו על כיסא הנדנדה הישן של אבינו, קפואות.

הפניתי את מבטי אל הכיסא והבחנתי בתרמיל השפוך עליו בתנוחה עצלה, ספר תהילים שקניתי מציץ מתוכו. "זה ללימודים..." שיקרתי. "את יודעת איך זה, צריך לקרוא ולכתוב על זה עבודה, לא משהו רציני". היא הוסיפה לשתוק. "...את יודעת", אמרתי, "יכול להיות שאני חוזר. זאת אומרת, חוזר הביתה. אני לא".

עכשיו התברר לי שדברי אינם נשמעים. סמאהר אספה את שערה בתנועה מכאנית והתקדמה לקראתי. החדר נדם

ועמדה בו כעת דממה מחניקה, סמיכה, שכמעט השתיקה את ההמולה שבחוץ. נדרכתי כל כך, שהצטערתי שקמתי ממשכבי על המיטה. סמאהר נעמדה מולי והרגשתי את נשימותיה על פני. בלי להסס הניפה מעלה את ידה וסטרה לי בכל כוחה, סטירה זועמת, יחידה. נתתי לפני להיתלות מטה כמה רגעים, ואז הרמתי אותן אליה, מהוסס.

היא נפנתה ממני ויצאה מהחדר, השאירה את הדלת פתוחה לרווחה אחריה, ונבלעה בתוך להקת אנשים שאיני מכיר. נשארתי במקומי עד שכבר לא הצלחתי לראות אותה. בכף ידי ניחמתי את הלחי הצורבת, ואז פניתי אל הארון, להוציא את הבגדים שהסרתי מעל המיטה. התחלתי לקפל אותם מחדש, בערימה מסודרת אל תוך התרמיל שלי. שנת הלימודים החדשה תיפתח לקראת סוף החודש, ועלי להתכונן לנסיעה לירושלים, כפי שנקבע מראש.

"אל יפו", מאת איימן סיכסק, הוצאת ידיעות ספרים