נחיתה רכה בתיאטרונטו

פסטיבל התיאטרונטו שנפתח אתמול החזיר את הצבע לסמטאות יפו העתיקה שמלאו מבקרים אשר ביקשו לנסות את מזלם בקופות הכרטיסים ונהנו גם מאירועי החוצות.

פקקי התנועה של חול המועד לא פסחו על יפו, ולא מעטים היו שמצאו עצמם, למרות האיחורים בפתיחת הדלתות, מחוץ לאולמות. קשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה בה עמסו את הצגות התיאטרונטו כל כך הרבה צופים, ובחגיגה הזו יש שמחה לא מבוטלת.

פסטיבל המונדרומות השנתי מושך בדרך כלל קהל רב, אך הפעם, אולי בשל המחיר הזול, כמות המגיעים היתה מרשימה במיוחד, ובמקרים מסוימים, בעיקר באולמות תיאטרון הסמטה, הובילה לדחיסות יתר שהקשתה על הצפייה. כך או כך, את החגיגה שתימשך גם ביומיים הקרובים, בחרתי לפתוח דווקא במונודרמה "פיצ'פקעס", המוצגת מחוץ לתחרות ומיועדת לקטנים ולגדולים, ולנחיתה רכה מזו אי אפשר היה לפלל.

זיצר ב"פיצ'פקעס". מינימליזם עשיר לקטנים ולגדולים (צילום: שרון כהנא)

"פיצ'פקעס" היא מותק של הצגה, בכל רמה שהיא. ניצן זיצר, שחקן, פנטומימאי, קומדיינט מבריק, פעלולן ומה לא בעצם, עובר בקלילות בין הדמויות ומפזר קסם שמכניס אותך, תרצה או לא תרצה, אל תוך העולם המופלא שרקח ביחד עם הכותבת, נוגה אלגום. בתוך חנות קטנה של מזכרות, לכל חפץ יש סיפור משלו. הטקסט המחורז שנון וקולח;

המוזיקה המקורית שחיבר עדי כהן, פשוט מצוינת וקליטה וגם אם החוויה היתה שלמה יותר עם נגנים שמנגנים ממש על הבמה, גם בגרסה מינימליסטית שמשאירה מקום לדמיון, ברור שמדובר בעבודה מושקעת ואיכותית.

מינימליסטית, עשירה וצבעונית היא גם התפאורה שיצרו במשותף גלית קטן וחמוטל ציולקובסקי. שתי דלתות עץ ישנות מכניסות את הצופה אל אגדה בעזרתו של זיצר שכמו החלילן מהמלין מכשף אותך פנימה.

גם אם בתחילת ההצגה נדמה שזיצר לוחץ מדי, אולי משתדל מדי להקסים, בהמשך אי אפשר שלא להיכנע לכישרונותיו הרבים. הוא נוגע ללב עם סיפור על שני כדים חברים שבאחד מהם למגינת לבו נסדק סדק, הוא מצחיק בשיר על אפצ'י שחיפש כל חייו אף מיוחד לעיטוש המושלם בכל העולם, הוא מדהים ביכולות האקרובטיות שהוא מפגין בסיפור על קופסת משאלות ודמיון שבתוכה אפשר למצוא הכל ובעיקר מלבה געגוע לעולם פשוט יותר, רגיש יותר, נעים ומחבק יותר שיש בו עדיין מקום לקצת קסם ונחמה.

נצחון ההתיילדות

את הצגות התחרות פתחתי ב"יציאת מצרים" שכתבה חגית בודנקין ובה משחקת אחותה, השחקנית אסנת זיביל. במובנים רבים הרצף הבלתי אפשרי של שתי ההצגות הפך את הצפייה במונודרמה שביימה וידי בילו ביד רגישה לחזקה.

זיביל ב"יציאת מצרים". אומרת דברים שצריך לומר (צילום: שלו מן)

זיביל משחקת במידה רבה את חייה שלה. המחזה, שמתרחש בתקופת מלחמת יום הכיפורים, מסופר דרך עיניה של ילדה בת עשר שאביה נעדר והחיים הבטוחים הופכים לפתע למפחידים וכאוטיים.

לא קל לספר סיפור דרך נקודת מבטו של ילד והמכשלה הגדולה שמעליה חייב השחקן לדלג היא סכנת ההתיילדות. זיביל צולחת את המשימה בגאון וכובשת את הבמה ואת הלב בזכות המינימליזם והמשחק שנקי לחלוטין מגוזמאות. למעשה היא כמעט ואינה מתנועעת ובמובן זה, היא מספרת סיפור ובכל זאת - מדובר בהצגת תיאטרון לכל דבר.

הניצוץ בעיניה מחזק את הכנות של הרגע התיאטרלי שהיא מייצרת. המילים שקולחות ממנה רוקמות עולם מלא ושלם, עולמה של הילדה שמועבר דרך השחקנית מתוך רטרוספקטיבה ולא מתוך נוסטלגיה, ובכך כוחו. ילדים במחזות מוצגים בדרך כלל כמלאכיים, פגיעים, חסרי ישע וברוב המקרים מקסימים. בודנקין בחרה להציג גם צדדים אחרים שקיימים בילדים כמו זדון ורוע, ובכך יש לא מעט אומץ.

המחזה כתוב היטב, מעורר מחשבה על נקודת מבטם של ילדים על החיים פה. "יציאת מצרים" היא הצגה מטלטלת דווקא בזכות האנדרסטייטמנט שמאפשר לדרמה לרחוש בניואנסים ובין המילים, דרך אינטונציות ומימיקה במרחב תנועה מצומצם. במילים אחרות, כמה הרבה ניתן לעשות בכמה מעט.

גם ההצגה הזו מיועדת לבוגרים ולצעירים. כל אחד יכול לקחת ממנה משהו. אצל הבוגרים תתחזק תחושת החוסר הנורא ביד מכוונת שלוקחת אחריות על החיים במדינה בה חיילים נחטפים, נעדרים ומתים באופן שהפך לרוטינה מזוויעה. באפילוג, רגע לפני הסיום, מגיע באיחור של 37 שנים משפט שחיכה בסבלנות להיאמר בפומבי. "אריק שרון שלח את אבא שלי ואת החברים שלו לחווה הסינית ושם הם נטבחו כמו ברווזים", אומרת זיביל את הטקסט שכתבה אחותה, "עברו 37 שנים ואני עדיין מנסה לעכל את הסוף". ואולי זה מה שמאפשר לשחקנית המצוינת הזו לדלג מעל מכשלת ההתיילדות. הרי הילדה הזו, המדממת, עדיין בתוכה.

זר ומוצלח

את יום התיאטרונטו הראשון נעלה "הזר" של אלבר קאמי שעיבד למחזה הבמאי יעקב אמסלם. את הצגת היחיד המורכבת הזו נושא על כתפיו עמוס לביא, שחקן עוצמתי וכריזמטי, שמצליח למרות מכשולי העיבוד המורכב הזה, להוליך את הצופה במסלול המסורבל לפרקים, ביד בטוחה.

לביא ב"הזר". הכל אמת ושום דבר לא אמת (צילום: שלו מן)

מלכתחילה הבחירה בטקסט של קאמי היא במידה רבה התאבדותית. במובן זה, ראויים אמסלם ולביא לציון לשבח על אומץ הלב. ביחד הם פחות או יותר מבקשים לחצות את הרוביקון, כי לתרגם את ספר המופת של קאמי לבמה הוא מעשה שיכול בקלות להתפרש כיומרני.

אם בתחילת הדרך נדמה שמדובר בהצגה שמיועדת בעיקר למי שמכירים את הרומן היטב - בעיקר בגלל עיבוד מפוזר ומבלבל, בהמשך מתגבש הסיפור לכדי מקשה אחת קוהרנטית.

לביא, יש לומר, מצליח למרות הפערים לסחוף ולהחזיק את הקהל קשוב ומרוכז לאורך כל הדרך.

מבחינה עיצובית ההפקה יצירתית במיוחד. על עיצוב התפאורה חתומים במשותף יוחי לוין וסאגה מלי זנזורי, ולמרות שעל פניו נראה כי מדובר בתפאורה מינימליסטית שעוטפת את השחקן בשלושה קירות בד אפורים וחלקים בלבד, היא מחביאה בתוכה תבליטים וצלליות שנגלים תוך כדי התפתחות העלילה. ברומן של קאמי כמו שנכתב במחזה וכמו שנאמר בהצגה, "הכל אמת ושום דבר לא אמת" מלבד השחקן - ובו כל הקסם.