מריטת הנוצות ההדדית של כל הזנים הארץ-ישראליים
הישראלי המצוי לא מדבר עברית פשוטה. וגם הישראלית המצויה, זוגתו של הירגזי הנפוץ, לשעבר, הדרור השכיח.
לענקות-דעתי רחבת-הכנפיים, מריטת הנוצות ההדדית של כל הזנים הארץ-ישראליים, ציפורי-שיר ואוכלי-נבלות, בני-כנף ובנות-כונפה, מקורה הפעור בחוסר השליטה במשמעות הציוצים השונים של השפה העברית.
כל תוכי יודע לשאול מה זאת "אהבה", אבל רק תרנגולת תאמין שזה לישון ליד יצור סמור שקם עם השמש לצרוח בחוץ, בזמן שהיא מחממת לו ביצה.
כל סנונית מבשרת על "אביב", אבל רק קוקיה תעשה ממנו סידור-פרחים.
כל זמיר יכול לשיר "מהלב", אבל רק עורב ינסה עם גבינה מהבופה בפה.
ושניהם, זוג יוני-מלחמה, תרנגולי-קרב בסלסה חושנית, מתעקשים לקרקר מלים כמו: אהבה, מחוייבות, קשר-רגשי, הענקה, העצמה, הערכה והגעלת-כלים בתורנות, בלול שנבנה בדיוק לפי מידתם של מליוני הלולים שסביבם.
ברפתות החולבות ואורוות ההרבעה של משק החי הענק של הקיבוץ המופרט לפרוטות, ופרודות, ופרודים ועבודת-פרדים. רעש אללה-יוסתור, הצמר-גפן עלי.
כשזה מחריש גם אותם, הם מפסיקים גם להקשיב, ובדרך סודקים את הביצים או מולקים את האפרוחים, חראם עליהם.
רק אני, עוף-חול שרוף על עצמו ובוקע מביצתו לעוד אלף שנה בהן לא יעשה כלום, נשאר בתנוחת צוואר אצילית ומקור חטוב תחוב מתחת לכנף המהממת, לקחת עוד סניף מהדיאודורנט הנושם אותי, ציפור גן-עדן שלי, זמיר מסלסל לי להיט מהרדיו במקלחת. זה ציפור? זה מטוס? לא, זה אני.
ציפורים אולי לא צריכות אהבה, בני-אדם דווקא כן.
אהבה שמרגישה כמו אהבה ולא מלים שמתלבשות בנוצות לא להן ומתמקמות בקן עם משכנתא וברווזון שפעם היה ברבור, או תנשמת שהיתה נשמה.
אהבה? ציף, ציף, ציף, למי יש מושג מהי, אבל מהר מאד, לכולם יש מושג מהי לא. ואז הם אולי לא מבינים, אבל כבר לא מאמינים, וכשמגיע החורף הם עפים.
לאן הם עפים? לאן הם פורחים? אין איש אשר ידע, אולי היה זה רק חלום, אולי רק אגדה, עלי, כפרה עלי.
- נכתב בתגובה לטור זוג ישראלי: כרוניקה של גירושים ידועים מראש
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
