המדריך לדייט פוסט-סדר

אחיותיי הרווקות,

כשההקנטות השנתיות החלו סביב שולחן הסדר, מיד חשבתי עליכן ועל הטלפון הקבוע: "יש לך מישהו להכיר לי?" חשבתי על הסיפורים ההזויים מהדייטים האחרונים ועל היאוש מהחברות הנשואות שמתרבות - ולא תמיד מרימות טלפון. השאלה הנצחית "מתי תתחתני?" עמדה בשולחן הסדר שלנו כמרור. גם אתכם, אחים ובני דודים, ראיתי מחווירים קצת ומנסים עוד הלצה צינית שאולי תחלץ אתכם הפעם מתשובה. הרי אין באמת תשובה.

כולנו רוצים זוגיות, דתיים וחילונים, כולנו מחפשים מישהו לחלוק איתו חיים ולהתחבק איתו בלילה. הבעיה מתחילה כשהרצון הפשוט הזה הופך לשאיפה לאומית, למשימה שחייבים לעמוד בה, לשק ציפיות משפחתי וחברתי. כי אצלנו, הדתיים, זוגיות זה בהכרח חתונה, וחתונה זה שם קוד למטרה של חיינו: בית נאמן בישראל,מלא בילדים ואידיאולוגיות. הרי אם היה מדובר רק ברצון הטבעי להכיר בן זוג מהמין השני, הדברים היו הרבה יותר פשוטים. קשרים היו מתחילים ונגמרים, זוגות היו נפרדים וחוזרים ואולי שוב נפרדים. אבל כשהמשימה הלאומית מרחפת מעלייך, וכל החברות סביבך כבר עם מטפחת ואמא לא עושה חיים קלים - אז כל דייט הוא לא סתם דייט, בשביל הכיף, בשביל לראות סרט או לאכול במסעדה, אלא מטרה מסומנת היטב. כבר בפגישות הראשונות אתן מנסות לענות לעצמכן על שאלות עצומות: האם הבחור האומלל והמבויש שמולי יהיה בעל טוב? אבא טוב? וכמאמר סרוגים:"יגיד שמע ישראל עם הילדים על המיטה?!"

"אהבת נעורים" זה אסור?

כולנו יודעות היטב שהנוסחה בציבור שלנו לא ממש עובדת. שזה ממש פרדוקס לגדול בחברה מופרדת מגיל אפס מצד אחד, ולנסות למצוא בעל - ובמקרה הטוב גם את אהבת חייך - בגיל 21.

הרי כל עניין השידוכים הוא בעצם כמו למלא לוטו, הסיכוי ליפול על המספרים הזוכים ממש קטן ועד לזכייה המיוחלת - כל דייט הוא מפח נפש. במקום להכיר, לגשש, לפלרטט, להתקרב ולהתרחק, להחליט ואולי להתחרט, כל עניין הדייטים נורא נחרץ. יש כללים ברורים, שעוברים מפה לאוזן, ממש כמו תורה שבעל פה, ויש שתיקות צורמות במקרה הטוב או "ראיון אישי" במקרה הרע, בו תדרשי לענות על שאלות הרות גורל כמו: "כמה ילדים את רוצה?", "את מעדיפה עיר או יישוב?" ו-"האם תחסמי כבישים בפינוי הבא?"

לא משנה כמה שיחות יעשו הרבנים בישיבות, תמיד נתקל בגברים קצת אטומים, עם חולצה גזורה, שלא ממש מבינים בנות(אולי כי הם אף פעם לא ממש דיברו עם אחת). לא משנה כמה חברותייך הנשואות יספרו לך שהסוד הוא בפתיחות, את תמיד תתביישי להזמין מה שתרצי במסעדה, ותצחקי מכל בדיחת קרש של עלם נבוך - כי אולי זו סתם צפרדע שמחביאה את הבעל המיוחל.

וככל שגדלים - זה הופך ליותר מורכב. פתאום אתן מתחרטות שלא זרמתם עם ההוא ממחנה בני עקיבא, שבחרתן ללכת למדרשה ולאוניברסיטה לפני שבחרתן בן זוג. כי החל מגיל עשרים "אהבת נעורים" זו מילה גסה, ו"לצאת בשביל הכיף" זה כבר חצי חטא. כולנו מונחי מטרה, והיא ברורה כשמש: לגרום לאמא להזיל דמעה כשאת חנוטה בשמלה לבנה.

אם זה מנחם, השאלה עוד תתחלף

את הבחור שלי הכרתי בלי כוונה בגיל 17, היינו יחד באותם חבר'ה, והוא היה חזק בתקופת ה"איכס בנות". בעקבות שיחה צינית באי.סי.קיו נגררנו לסרט, הוא רוצה למות ואני משועממת. המשכנו להיפגש כי היו לנו סיפורים מצחיקים לספר אחרי כל דייט, וסיפור טוב הרי שווה הכל. אם הדייטים האלו היו מתקיימים אחרי גיל 20, כשאמא מציקה והדודה שואלת, לא היינו שורדים. לא ביחד ולא לחוד. בטח לא כשהעלם מנסה להרשים אותך

כשהוא עושה צלליות על קיר בעזרת כפות הרגליים, ואת מנסה להרחיב את מנעד הרגשות שלו ליותר מאשר: "רעב. מבואס. מבסוט". זה עבד כי זה היה תמים, כי לא ציפו מאיתנו לכלום, כי זה קרה בטעות - כמו שרוב בני האדם מכירים, וכי לשנינו לא היו יומרות מיוחדות. חיפשנו אתונות ומצאנו מלוכה, או בגרסה המעודכנת: חיפשנו חוויה ומצאנו אהבה.

בפעם הבאה שאתם מדברים על חתונה אחרי חודש וכבר צריכים להחליט "הקשר לאן?", תזכרו שטירונות לוקחת יותר, ושאולי שווה קצת לשחרר את החבל לפני שיהפוך לחבל תלייה. לפני שאתן מבררות אם יש לי איזה בחור פנוי להובלה, תזכרו שזה לגמרי בסדר לפתוח בשיחה עם החתיך שיושב לפניכם באוניברסיטה ושזה עוד יותר בסדר לבקש ממנו מספר. נכון שקשה לשבור מוסכמות, ושאמא כבר ממש מציקה, אבל אם זה מעודד - המוסכמות החברתיות יחכו לכן תמיד מעבר לפינה, וברגע שתשימו מטפחת המבטים יעברו לרחם שלכן וה"מתי תתחתני?" יתחלף ב"מתי את מתכננת עוד צאצא?"