סטופ כדור הארץ

גונסאלו היגוואין לא ישכח את ה־10 במרץ 2010 עוד הרבה מאוד שנים. המשחק נגד ליון היה אולי הערב השחור ביותר בחייו של מי שרגיל לשמוע בעיקר תשואות של אוהדים. הוא הרגיש שהאדמה רועדת לו מתחת לרגליים, הוא ידע שאת הכישלון הזה אף אחד לא ישכח לו, שאת המשחק הזה יזכירו לו עד יומו האחרון, ושאולי זה המשחק שסימן את תחילת הסוף שלו בריאל מדריד.

עכשיו תרשו לי לחסוך לכם את המתח ולגלות לכם שזה לא היה. קרה מה שקרה עם ליון, היגוואין ישאר בריאל גם בעונות הבאות. כל דבר אחר יהיה צעד מטומטם להפליא של נשיא ריאל, פלורנטינו פרס. אם הוא באמת ייתן לכישרון כזה ללכת, אני מתחייב כאן ועכשיו לאכול את הכובע הראשון שתביאו לי.

ואחרי שאמרתי את זה, על משחק הגומלין מול ליון בשמינית גמר הצ'מפיונס ליג שווה להרחיב בכל זאת. אחרי הכל, זה היה המשחק הכי חשוב של ריאל השנה - זה שכולם יפרשנו בדיעבד בסוף העונה, זה שבעקבותיו עשויות ליפול ההחלטות החשובות ביותר לקראת העונה הבאה. ובהפוך על הפוך, זה היה משחק שהעיד דווקא על גדולתו של היגוואין, או לפחות על האמונה הטוטלית שלו בעצמו.

אז ככה: ריאל מדריד היתה חייבת לנצח. חייבת. כמו שהעיתונאים והשדרים במדינות הלטיניות אוהבים לכנות את הסיטואציה, Ganar - si o si (לנצח - כן או כן). היו לזה הרבה מאוד סיבות טובות: ראשית, ריאל היתה בכושר פנטסטי וניצחה בכל משחקי הבית שלה בליגה הספרדית. היא גם ניצחה בשבעה משחקי ליגה רצופים, ושלושה ימים לפני המפגש מול ליון הראתה אופי ונחישות נדירים כשיצאה מפיגור 2:0 מול סביליה וניצחה 2:3 בדקה ה־92, מה שהקפיץ אותה למקום הראשון בטבלה, לפני האלופה ברצלונה.

שנית, ידוע לכולם שריאל היא קבוצת הכדורגל היקרה ביותר בהיסטוריה, שהשקיעה העונה יותר מרבע מיליארד יורו ברכש שחקנים כשצירפה לסגל המרשים שלה את כריסטיאנו רונאלדו, קאקה, קארים בנזמה, ועוד כמה שחקנים ששווים כל אחד כמו אחוזה ממוצעת בקליפורניה. ושלישית, מול העיניים ניצב גם ה־22 במאי - התאריך שבו יתקיים גמר ליגת האלופות באיצטדיון הביתי של ריאל, סנטיאגו ברנבאו. ומה יותר מרשים מזכייה בגביע האלופות העשירי בתולדותיה על הדשא הביתי שלה?

והיתה עוד סיבה, חשובה לא פחות מכל היתר, שבגללה ריאל היתה חייבת לנצח את הקבוצה הצרפתית ולהעפיל לרבע גמר ליגת האלופות: אתם מבינים, חמש שנים ברציפות היא לא הצליחה לעבור את שמינית הגמר. חמש שנים נכנעים "לוס מרנגס" כבר במשוכה הראשונה של שלב הנוקאאוט.

זה התחיל מול יובנטוס ב־2005, המשיך עם תיירי הנרי (אז עדיין בארסנל) שהבקיע בברנבאו וחיסל לריאל עוד עונה אירופית, עבר לבאיירן מינכן ולרומא שקילקלו לאוהדים את החלום לזכות ב"דסימה" ("העשירי", כלומר הגביע העשירי), ובעונה שעברה זה היה לא אחר מאשר יוסי בניון שנגח (כן, נגח!) את שער הניצחון לרשת של איקר קסיאס בברנבאו. בגומלין באנפילד פירקה ליברפול את ריאל 0:4, תוצאה שזירזה את המהפכה האדירה שהתרחשה הקיץ בבית הלבן במדריד, כשחוץ משחקנים התחלפו גם המאמן ונשיא המועדון.

אחרי כל הסיבות שנמנו כאן, אף אחד לא העלה בדעתו שריאל תיכשל בשמינית הגמר בשנה השישית ברציפות. אבל כמו שאמר פעם אלון מזרחי, זה היופי שבכדורגל. ולא להאמין כמה הוא צדק.

בלעדי: אין לנו מושג מה לכתוב

שני אנשים היו אמורים להבטיח שריאל תנצח את ליון ותרשום עוד ערב אירופי גדול בהיסטוריה הארוכה שלה: כריסטיאנו רונאלדו, השחקן היקר בעולם, וגונסאלו היגוואין, מלך השערים של הקבוצה. ואכן, המשחק התחיל עם שער מוקדם של רונאלדו, שהשווה את המאזן הכללי (ליון ניצחה 0:1 במפגש הראשון).

המחצית הראשונה כולה היתה קונצרט ספרדי: כדורגל מהיר, קבוצתי ושוטף, מגובה בעידוד מטורף של 80 אלף אוהדים. הזדמנויות כיבוש היו בלי סוף, והיגוואין היה משוכנע שזה רק עניין של זמן עד שהוא יבקיע את השני. כמה ימים לפני כן הוא סיפר שרוד ואן ניסטלרוי, החלוץ ההולנדי האגדי שעוד שיחק איתו בשנתיים הראשונות שלו בריאל, אמר לו פעם ש"שערים הם כמו קטשופ: לפעמים, כמה שאתה לא מנסה הם לא באים. ואז פתאום הם מגיעים בכמויות". ובתקופה האחרונה הגיע הקטשופ של היגוואין נון־סטופ.

לכאורה לא היה כוח בעולם שיכול למנוע מהיגוואין להבקיע ומריאל לנצח. באמצע המחצית הראשונה הוא נשלח לבד מול השוער הצרפתי, הוגו לוריס. כל ההגנה נשארה מאחור. לוריס יצא מחוץ לרחבה וניסה לחלץ את הכדור עם הרגל. היגוואין עקף אותו באלגנטיות מימין, וכיוון אל השער הריק מזווית נוחה למדי. מהיציעים כבר נשמעה הנהמה "גוווווול" - אבל הכדור פגע בעמוד הימני ועבר מהצד השני של השער. 80 אלף איש תפסו 80 אלף ראשים.

עוד כמה דקות עברו, והלחץ של ריאל הלך וגבר. היגוואין קיבל את הכדור בצד שמאל של הרחבה, וראה מולו בלם ושוער. רונאלדו עמד לימינו במרכז הרחבה, חופשי לחלוטין, סימן לו עם היד והתחנן לקבל את הכדור כדי לשלוח מחמישה מטרים לרשת. היגוואין לא ראה אותו. הוא לא ראה אף אחד ושום דבר חוץ מהשער. הוא ידע שהפעם זה ייכנס. הוא גם בעט טוב, אבל רגל צרפתית נשלחה והכדור חמק החוצה.

רונאלדו נראה עצבני. הוא צרח משהו, נופף בידיו. פתאום השתנה מצב הרוח. פתאום ריאל נראתה שבירה. פתאום הניצחון הבטוח כבר לא היה כל כך בטוח. גם השחקנים של ליון הריחו שינוי באוויר, ובמחצית השנייה זה כבר היה סיפור אחר: ריאל הלכה ואיבדה את הביטחון שלה מרגע לרגע, איבדה את המומנטום. כשמיראלם פיאניץ' הבקיע בדקה ה־75 את שער השוויון, היה ברור שהסיפור נגמר. שנה שישית ברציפות שריאל נופלת בשמינית הגמר והפעם זה כאב הרבה יותר מאשר בכל הפעמים הקודמות.

בדקות שאחרי המשחק זה נראה כאילו כל הפרויקט המגלומני של הנשיא פרס קרס כמו מגדל קלפים. וכרגיל במקרים כאלה, הדבר הראשון היה למצוא את האשמים. שני הנצלבים העיקריים בשעות שאחרי הפיאסקו היו החלוץ האגואיסט גונסאלו היגוואין, והמאמן הצ'יליאני מנואל פלגריני (מה לעשות, המאמן תמיד אשם, גם כשהוא לא אשם. ובדרך כלל הוא זה שמשלם את המחיר, כי אי אפשר לפטר את כל השחקנים).

אבל הפעם היו גם שחקנים אשמים, וליתר דיוק שחקן אשם. גוטי, אחד הסמלים של ריאל, לא נקב בשמות אבל אמר "נכשלנו כי שיחקנו כדורגל יותר מדי אינדיבידואליסטי". המסר היה ברור: אם היגוואין לא היה כל כך עסוק בעצמו ובשערים שלו, אם הוא היה מוסר לרונאלדו, היינו רואים סופסוף את רבע הגמר.

בתקשורת המקומית כתבו על כל זה המון, אבל גם שום דבר. במדריד פועלים שני עיתוני ספורט יומיים, "מארקה" ו"אס". כל יום מודפסים יותר מ־60 עמודים בכל עיתון, ומהם מוקדשים לפחות 20 לריאל מדריד. בימים של משחקים גורליים זה יכול להגיע גם לחצי עיתון. כל יום, כל גיליון, על קבוצה אחת. אין בשום מדינה מתוקנת כיסוי תקשורתי כל כך מסיבי לקבוצת ספורט כלשהי (בסדר, חוץ מבארסה).

ביום שלמחרת המשחק היה אפשר לקרוא בשני העיתונים את ההערכות הבאות: פלגריני יפוטר בעקבות הכישלון, ופלגריני יישאר בכל זאת גם בעונה הבאה; היגוואין יעבור למנצ'סטר סיטי, והיגוואין ימשיך לשחק בריאל עד סיום הקריירה שלו; כריסטיאנו רונאלדו והיגוואין החליפו ביניהם כאפות בחדר ההלבשה, ורונאלדו הוא החבר הכי טוב של היגוואין.

איפה האמת כאן? יש דברים שנדע רק כשהעונה תסתיים. שאלת הישארותו של פלגריני למשל תלויה בשאלות אחרות לגמרי, כמו האם ז'וזה מוריניו יזכה בגביע אירופה לאלופות עם אינטר, האם ריאל תזכה באליפות - התואר היחיד שעוד נותר לה - והאם הנשיא פלורנטינו פרס יקום במקרה על צד שמאל. אבל דבר אחד בטוח: גם אם כריסטיאנו רונאלדו ו"פיפיטה" היגוואין לא יוצאים לבלות ביחד, אין ביניהם שום בעיות על רקע מקצועי או אישי. באימון הראשון אחרי המשחק מול ליון הם נראו מתבדחים יחד, ושלושה ימים אחר כך התחבקו באופן הטבעי ביותר לפני משחק הליגה מול ויאדוליד.

משחק הליגה הנ"ל היה אמור לתת הרבה מאוד תשובות, בעיקר לשאלה אם ההדחה מאירופה תשפיע על הקבוצה. אחרי 90 דקות מצוינות שבסיומן ניצחה ריאל 1:4, כבר לא היו יותר שאלות. לא לגבי ריאל ולא לגבי היגוואין, שהבקיע לא פחות משלוש פעמים. וגם זה היופי שבכדורגל.

צרפתייה אחותכם

בעונה שעברה כבש היגוואין 22 שערים בליגה, הכי הרבה בריאל. גם העונה הוא מלך השערים של הקבוצה בליגה, ואין שום ספק שישבור את השיא האישי שלו. אבל זה לא רק כמות השערים שהוא מבקיע שהופכת אותו לחלוץ ענק, אלא הדרך שבה הוא עושה את זה.

עוצמת הבעיטה שלו מפחידה, ושווה בשתי הרגליים. הוא נולד עם החוש המיוחד הזה שרק מעטים ניחנים בו: גם עם הגב למטרה הוא יודע איפה בדיוק נמצא השער. הטיפול שלו בכדור פשוט נהדר, גם תחת לחץ וגם כשיש מעט מאוד מקום לפעול בו. נכון שהוא לא מכדרר גאוני כמו מסי (נו טוב, מי כן?), אבל יש לו מהירות אדירה כשהוא יוצא קדימה עם הכדור ברגל. ואם נחזור שוב לאלון מזרחי, הפעם בפרפראזה, הוא נולד לכבוש.

מאז שהגיע לריאל, היגוואין מתמחה בהבקעת שערים חשובים ברגעים קריטיים. השער השני שלו בקבוצה, כשרוב האוהדים עוד לא ממש ידעו מי הוא, היה במשחק הבלתי נשכח במאי 2007 מול אספניול, שכבר הובילה 0:2 בברנבאו. אם ריאל היתה מפסידה, ברצלונה היתה זוכה באליפות. אבל ריאל נלחמה, וכשהגיעה הדקה ה־90 השוותה ל־2:2. בדקה הזאת נכנס היגוואין כמחליף, דהר באגף הימני, עשה דאבל־פס מדויק עם חוסה אנטוניו רייס, ואז נכנס לרחבה ובעט פנימה מזווית קשה. השער הזה היה שווה אליפות לריאל מדריד של פאביו קאפלו, וקיבע את מעמדו של היגוואין כאחראי לניצחונות הכי דרמטיים והכי היסטריים של הקבוצה.

כמו אלון מזרחי, גם היגוואין נולד לכבוש (צפריר אביוב)

איך אמר בחודש שעבר חורחה ולדאנו, המנהל המקצועי של הלבנים? "היגוואין נתן כל כך הרבה לריאל, שאי אפשר למחוק את מה שהוא עשה בגלל המשחק נגד ליון. אנחנו נשמח אם הוא יגמור את הקריירה בקבוצה". הדברים האלה נאמרו גם על רקע המשא ומתן שמתנהל עם היגוואין לגבי חידוש החוזה שלו. כשהגיע לריאל כשחקן בן 20 עם הרבה פוטנציאל, הוא סגר שכר שהלם את מעמדו דאז: 1.5 מיליון יורו לעונה.

בינתיים השתנו הרבה דברים, והשכר נותר כשהיה. זה, בואו לא נשכח, כשקארים בנזמה הצרפתי נרכש בקיץ ב־30 מיליון יורו וזכה בתלוש של חמישה מיליון. וזה לא נגמר רק בכסף: בנזמה היה אמור להוציא מההרכב את היגוואין, למרות שזה היה כאמור מלך השערים בעונה שעברה. הרי מישהו צריך להצדיק הוצאה של 30 מיליון יורו.

פיפיטה אכן ישב על הספסל בתחילת העונה, ובנזמה שיחק אבל לא עשה הרבה. כשהצרפתי נפצע, היגוואין חזר להרכב ולא הפסיק להבקיע עד שרשם ממוצע של יותר משער למשחק. נכון לעכשיו בנזמה הוא כישלון יקר ומהדהד, שאוהדי ריאל בקושי זוכרים שהוא קיים. אבל הוא עדיין מרוויח יותר מפי 3 מהיגוואין.

בנזמה. האיש ששווה 30 מיליון יורו מתברר בינתיים כפלופ (גטי אימג'ס)

המשא ומתן עם היגוואין תקוע בינתיים. הפערים גדולים מדי, ויש היגיון מסוים בטענה שריאל תעדיף למכור אותו ולגזור עליו קופון נאה של 40־50 מיליון יורו. אחרים טוענים שפלורנטינו פרס לא חי בשלום עם זה שהיגוואין הגיע לקבוצה בתקופת הנשיא הקודם, רמון קלדרון. נשמע אידיוטי, רק שכבר היו דברים מעולם. אבל אם אתם שואלים אותי, היגוואין עשוי להישאר בריאל לעוד הרבה מאוד שנים ודווקא בגלל המונדיאל הקרוב בדרום אפריקה.

תעקבו אחרי רגע: נבחרת ארגנטינה תגיע למונדיאל כאחת הפייבוריטיות הגדולות, יחד עם ספרד אלופת אירופה וברזיל אלופת דרום אמריקה. לארגנטינה יש את מלך הכדורגל העולמי, ליאו מסי, שאמור להיות הסמל הגדול של הטורניר. אם מסי ישחק במדי הנבחרת כמו שהוא משחק העונה במדי ברצלונה, יש מצב שארגנטינה תזכה בגביע העולמי בפעם השלישית בתולדותיה, למרות שדייגו מראדונה הוא המאמן. אלא שעם כל הכבוד למסי, אותי לא יפתיע אם היגוואין יהיה הכוכב הגדול של נבחרת ארגנטינה ושל המונדיאל כולו.

המוזר הוא שעד לפני כמה חודשים היגוואין לא היה אפילו בסגל של מראדונה, שהמשיך להתעלם ממנו ולא לזמן אותו למרות השערים שכבש בריאל. כל הפרשנים בארגנטינה לא הצליחו להבין איך המאמן המהולל מתעלם מהחלוץ הטוב ביותר במדינה, בשעה שהנבחרת שלו מקרטעת ומסתכנת באי עלייה למונדיאל.

היו אז הרבה מאוד סברות בקשר לזה. חלק אמרו שלמראדונה, האוהד השרוף של בוקה ג'וניורס, יש אנטי לכל מי שמגיע במקור מהיריבה הגדולה ריבר פלייט; אמרו שהוא לא רוצה לפגוע בסיכוייו של "קון" אגוארו, בעלה של בתו ג'אנינה ואבי נכדו בנחמין; אמרו שמראדונה כעס על היגוואין, שבמשך כמה שנים התלבט אם לשחק במדים של ארגנטינה או של צרפת.

מה קשורים הצרפתים עכשיו? הנה, ככה: היגוואין נולד בעיר ברסט בצרפת, שם שיחק אבא שלו חורחה בסוף שנות ה־80. חורחה היגוואין (שנודע בכינוי "אל פיפה", המקטרת, ולכן דבק בבנו הכינוי "פיפיטה", המקטרת הקטנה) לא היה שחקן גדול, אם כי כשחזר לארגנטינה עם גונסאלו בן ה־10 חודשים זכה עם ריבר פלייט באליפות.

הבן חזר לצרפת רק בגיל 11, כשנסע לראות את המונדיאל ב־1998. למרות זאת, גם כשכבר עלה לבוגרים של ריבר בגיל 17, עדיין החזיק באזרחות צרפתית ולא היה אזרח ארגנטינאי. מה שכן, כשמאמן נבחרת צרפת ריימון דומנק זימן אותו בנובמבר 2006 למשחק הידידות מול יוון, הוא סירב. "למרות שנולדתי בצרפת ויש לי אזרחות צרפתית, אני ארגנטינאי", הוא אמר. נו, אז מה לעזאזל הקטע של מראדונה?

האיש שבא לקחת

בפברואר 2008 זכה סופסוף היגוואין ללבוש לראשונה את מדי התכלת־לבן של ארגנטינה, אם כי רק במשחק ידידות של הנבחרת האולימפית נגד גוואטמלה. ארגנטינה ניצחה 0:5, והמקטרת הקטנה התכבדה בצמד שערים. ועדיין, השער לנבחרת הבוגרת נותר סגור. בסופו של דבר, כשנותרו שני משחקים לסיום המוקדמות בדרום אמריקה ואחרי שארגנטינה כמעט איבדה את הסיכוי להעפיל למונדיאל, היגוואין זומן. נראה שמראדונה נכנע ללחץ הציבורי, אחרי סדרת השפלות שכללה תבוסה בלתי נתפסת של 6:1 בבוליביה.

ארגנטינה היתה חייבת לנצח בשני המשחקים האחרונים שלה, נגד פרו בבית ונגד אורוגוואי בחוץ, כדי להעפיל לדרום אפריקה. ואחרי שישה הפסדים ב־16 משחקים ותצוגת כדורגל לא ממש משכנעת, גם בארגנטינה פיקפקו ביכולת של הנבחרת לעמוד בלחץ ולנצח. ואז, כשמראדונה פירסם את ההרכב למשחק נגד פרו, היגוואין היה בפנים.

ומה אתם יודעים, שלוש דקות בתוך המחצית השנייה הוא קיבל מסירה נהדרת מפבלו איימר וכבש שער אופייני, בדיוק כמו שעשה עשרות פעמים במדי ריאל. ארגנטינה ניצחה (עם שער נוסף ונפלא של מרטין פלרמו בדקה ה־92), וארבעה ימים לאחר מכן נסעה למונטבידאו וניצחה שם את אורוגוואי 0:1. מראדונה והיגוואין עלו למונדיאל.

היגוואין במדי האלביסלסטה. מפחיד לחשוב עליו לצד מסי בחוד (AFP)

יותר מ־100 שחקנים זימן מראדונה לנבחרת בשנה וחצי האחרונות, ורק 23 יהיו ברשימה הסופית לאליפות העולם. לגבי היגוואין אין ספק: הוא יהיה בהרכב, בחוד ההתקפה של הנבחרת יחד עם ליאו מסי. על הנייר ברור שזאת ההתקפה הטובה ביותר שמישהו יכול לבקש: מלך השערים של ברצלונה יחד עם מלך השערים של ריאל מדריד. ולמרות שהיגוואין רשם עד עכשיו רק ארבע הופעות במדי ה"אלביסלסטה", הוא מרגיש נוח מאוד בתפקיד שלו. ככה זה נראה גם במשחק הידידות מול גרמניה לפני חודש וחצי: ארגנטינה ניצחה 0:1, ואתם מוזמנים לנחש מי הבקיע.

היגוואין מגיע למונדיאל הקרוב כחלוץ מרכזי מהיר וחזק, שמזכיר ללא מעט אנשים את מריו

קמפס - גיבור הזכייה הראשונה של ארגנטינה במונדיאל ב־1978, ואת גבריאל באטיסטוטה - מלך השערים של ארגנטינה בכל הזמנים. למעשה, מאז פרישתו של באטיסטוטה מהנבחרת ב־2002, לא נמצא לו יורש ראוי. היחיד שהתקרב למעמדו היה הרנן קרספו, שהיה מבקיע מחונן אבל לא ידע להתעלות במשחקים החשובים באמת.

באטיסטוטה הבקיע 56 שערים ב־78 משחקים במדים הלאומיים וחתום על התואר האחרון של הנבחרת, הקופה אמריקה ב־1993. נכון שזה נשמע לא הגיוני, אבל זה מה יש: כבר 17 שנה שהנבחרת הבוגרת של ארגנטינה לא זכתה בתואר, לא יבשתי ולא עולמי. הנבחרת האולימפית, שמבוססת על שחקנים צעירים, זכתה במדליית הזהב גם באתונה ב־2004 וגם בבייג'ינג ב־2008, אבל בארגנטינה רוצים הרבה יותר מזה.

לפני ארבע שנים, במונדיאל בגרמניה, היגוואין היה עדיין חלוץ צעיר בן 18, שהיה רק בתחילת דרכו ושיחק בריבר פלייט. אף אחד לא חשב עליו אז כמי שיהיה החלוץ המוביל של הנבחרת במונדיאל הבא. אבל זה הולך ומתקרב. לדרום אפריקה יגיע היגוואין עם רעב עצום להצליח, גם כדי לעשות היסטוריה ארגנטינאית וגם כדי להוכיח כמה הוא שווה לכל המבקרים שלו, בעיקר במדריד. אני, בכל מקרה, לא אתפלא אם בעוד כמה חודשים כבר כולם יגידו שפיפיטה היגוואין הוא החלוץ הטוב בעולם.