כן, אנחנו כן רוצים לזמביה, ועוד איך!

הפיל שעט בתרועת ניצחון לעברנו, ודנדן ניסה לברוח בנסיעה אחורה. לא היה סיכוי בדרך החולית הצרה, שמשני צדיה יער, וממול הפיל המהיר. אנחנו בדרום זמביה, לא רחוק מנהר הזמבזי (Zambezi), יצאנו משמורת Lower Zambezi בדרכנו לעיר הבירה לוסקה (Lusaka), כשמלבדנו אין אף רכב באזור.

מפת זמביה

גם בשמורה שביקרנו בה בימים האחרונים, הנחשבת למפורסמת בזמביה, היינו התיירים היחידים. נזכרתי בחוקר שפגשנו, שסיפר לי שהפילים בזמביה עצבניים. התיירות בחיתולים, ולכן הפילים עוד לא התרגלו לתיירים. דנדן נעצר, הפיל התקרב בריצה פראית. היה זה זכר צעיר שההורמונים שלו חוגגים. עצמתי עיניים, חיכיתי להתנגשות חזיתית וקיוותי שהילדים לא יפגעו. דנדן צפצף, נסע במהירות לקראת הפיל ונופף עם יד אחת דרך החלון. לא הבנתי מי יותר משוגע, הפיל או דנדן.

הפיל נבהל ונעצר מטר מחלון הרכב כשהוא מסתכל לדנדן בעיניים. הפיל הבין עם מי יש לו עסק וברח לתוך הסבך. פקחתי עיניים ודנדן שאל אם צילמתי. הילדים דווקא נהנו. אם נתקעתם מול פיל משוגע, כדאי להיראות משוגע יותר. תזכרו את זה כשתראו פילים עצבניים.

עדר פילים מרווה את צמאונו בנהר הזמבזי

מדינה בתולית עם נופים ושמורות נידחות

החלטנו לנסוע לזמביה כדי לחקור וללמוד מסלולים ומקומות חדשים. באזור הדרומי הגובל עם זימבבווה ובוצוואנה נמצאים מפלי ויקטוריה המפורסמים שבהם ביקרנו בעבר, אבל זאת לא ממש זמביה האמיתית. היו לנו שתי מטרות ברורות: להגיע לשמורת Lower Zambezi ולבקר במקלט לשימפנזים, Chimfunshi; כל השאר היה נתון להפתעות.

התחלנו את המסע ביוהנסבורג, שם קנינו לנדרובר בן 20 שנה אבל עם אופי. ההרגשה כשנכנסנו לרכב הייתה נסיעה אחורה בזמן. ככה טיילו לפני 50 שנה. העמסנו מאות ק"ג של ציוד קמפינג, בגדים חמים (אנחנו בעונה היבשה אבל הקרה) אוכל יבש, חלקי חילוף לרכב, שלושה סירי פויקה (סיר ברזל לבישול על מדורה) משחקים ומתנות לילדים המקומיים, מחצלת גדולה ועצים למדורה.

התחלנו את המסע עם בעיות: בשבוע שנסענו מיוהנסבורג דרך בוצוואנה לזמביה החלפנו ארבעה צמיגים, החלפנו קלץ', הרדיאטור היה סתום והרכב התחמם. היו גם בעיות עם הרישיונות וגם נתקענו בלי דלק, כי מד-הדלק לא עבד, כמובן. באחד המקרים אפילו ישנו בתוך מוסך מקומי בין משאית ישנה לטרקטור. כמו בכל הרפתקה, בסוף הגענו לזמביה ומצאנו מדינה בתולית עם נופים ושמורות נידחות, דרכים לא-עבירות ואנשים נחמדים שכל כך שמחו לפגוש סוף-סוף אדם לבן.

זאת לא ממש זמביה האמיתית. מפלי ויקטוריה

דנדן לקח פנס, ושמר שלא יקפוץ עלי תנין

הדרך מלוסאקה, הבירה, צפונה לשמורת לוקינבר (Lochinvar National Park) התחילה בדרך סלולה ונוחה, אבל מיד השתנתה לדרך מלאה בורות, שחלקה דרך עפר. קשה להאמין שזהו הכביש הראשי של המדינה, שגם מחבר את כל מדינות דרום היבשת עם מאלווי, טנזניה וקניה.

הגענו לשער של השמורה. השומר היה בהלם לראות שני כלי רכב עמוסים ומאובקים עם ארבעה מבוגרים ושמונה ילדים, שמדברים שפה שהוא מעולם לא שמע ורוצים לבקר בשמורה נידחת זו. הוא מיד אמר שאין מקום מסודר לישון בו והיה בטוח שנסתלק, אבל התעקשנו ושמחנו לשמוע שליד האגם יש מקום להקמת אוהלים, בלי מקלחות, כמובן. הוא סיפר לנו שרק צפרים משוגעים מגיעים לשמורה, אבל האגם הוא גן עדן לבעלי כנף - מאות מינים, ברווזים, אנפות, ציפורי שיר ודורסים.

הגענו למחנה, או מה שהיה פעם מחנה. רצפות הבטון הרוסות, ושלושה פקחים דגים בתוך קנו מעץ ולא מבינים איך פלשנו להם לשלווה, שקיעה אדומה בנהר, היפופוטמים, לטאות-כוח ענקיות על אי קטן - ושבעה ילדים ותינוקת אחת צועקים ומתרגשים.

הקמנו מחנה, והלכתי לאגם עם דנדן להביא מים. דנדן לקח פנס ושמר שלא יקפוץ עלי תנין וימשוך אותי למים. זו לא בדיחה, הסכנה אמיתית וצריך לפקוח עיניים.

אחרי שהקמנו מחנה, הדלקנו מדורה, שמנו פויקה עם בשר על האש והילדים הכינו הצגה. בשמורות מסודרות אסור להסתובב בלילות ולחפש חיות, אבל זמביה שונה, החוקים לא תמיד נאכפים וזו הסיבה האמיתית שרציתי להגיע אליה. עלינו לרכב והתחלנו לחפש חיות. היה קר, ומיד ראינו חתול סרוול (Serval), ג'נטים (Genet - טורף הדומה לנמייה אך גדול יותר) וקפואה-לצווה (Lechwe Kafue - אנטילופה אנדמית). ממש התחלה מרתקת.

האגם שבו ניתן להקים אוהלים. גן עדן לסוגים שוני של ציפורים

הילדים היו מרותקים מלחקור את שרידי החיות

בבוקר, ביציאה מהשמורה, מצאנו עצמות, שיניים וקרניים של לצווה ובואפלו. הילדים היו מרותקים והתלהבו מלגעת, למשש ולחקור את השרידים. המשכנו במסע; בכל צהריים עצרנו באמצע הסוואנות, פרשנו מחצלת, פרקנו את הילדים והוצאנו את שאריות הפויקה מהלילה. נבט בת השנה התייחסה למחצלת כאל ביתה, שם הרגישה נוח בגלל שהעונה הייתה חורף (עונה יבשה), השמש שוקעת בסביבות שש והטמפרטורות צונחות לסביבות האפס.

בסביבות חמש בערב היינו מוצאים מקום להקים מחנה. הילדים היו עסוקים בחיפוש מציאות, משחקי שטח ובניית מחנה, ואנחנו היינו מקימים אוהלים, מדליקים מדורה, בודקים את המכוניות ומכינים אוכל שכלל בדרך כלל תבשיל פויקה, עופות או בשר על האש (אם יש).

אני נהגתי להכין בצק ללחם שיתפח, ואילתרתי עוגה לקינוח. אם הגענו למחנה מסודר והילדים כבר היו שחורים לגמרי מהאבק ומהמדורות, אז גם היינו מנסים לרחוץ אותם - משימה שלוותה בהרבה צעקות ומחאות (הקור והרחצה לא התאימו לילדים, לכן פולחן המקלחות התרחש פעם בשבוע בערך).

הילדים היו מתעייפים בערך בשמונה בערב; השהייה בחוץ במשך כל היום, הגירויים הרבים, הנסיעות הארוכות והקור הכריעו אותם (אבל למה בארץ הם לא הולכים לישון לפני עשר וחצי?)

ואז מול המדורה הייתי מקריאה להם "הארי פוטר", והם היו זוחלים לתוך שקי השינה החמימים. אנחנו היינו מנצלים את השקט לבדוק מפות ולתכנן את המשך המסע, אבל גם אנחנו היינו זוחלים לאוהל בעשר. בשש בבוקר הילדות של גלית ורם כבר היו מחוץ לאוהל: קר, אופק ועפרה היו מדליקות את המדורה, מניחות קומקום עם מים על האש, ויום חדש של הרפתקאות היה מתחיל...

השמש שוקעת בשש והטמפרטורות צונחות. שיט אל מול השקיעה בזמביה

לשמורת הזמבזי התחתון הגענו אחרי יומיים, ורק אז הבנו שהקמפינג נמצא מחוץ לשמורה. לקח זמן למצוא אותו: יערות, שבילי עפר צרים מתפתלים, בלי GPS, בלי נפש חיה לשאול וגם בלי מפה טובה (במשרד שמנפיק מפות בלוסקה היו מאוד נחמדים - אבל מפות לא היו).

האופטימיות עבדה והגענו לקמפינג שומם שמסתיים במצוק של עשרות מטרים לתוך נהר ענק וזורם, הזמבזי. מעברו השני של הנהר הגדה של זימבבואה (מדינה קורסת...) הקמנו מחנה על המצוק והערסל נתלה ממש מעל המים (זה היה מצוין נגד ילדים שתמיד תפסו לנו את הערסל).

אני הייתי מאושרת, הגעתי לגן עדן ואין כאן אף אחד אחר חוץ מהמשפחה והחברים שלי. רק למחרת הגיע שומר הקמפינג. בלילות עשינו ספארי לילה לבד. היה קשה מאוד לנווט, וביום נכנסנו לשמורה. גם בשמורה היינו לבד, והשומרים הבטיחו שאם לא נגיע עד הערב הם יבואו לחפש אותנו.

בזמביה הרבה יותר קשה למצוא חיות - הן חששניות והשטחים גדולים. לכן כשרואים חיה ההתרגשות רבה. ראינו המון חיות: בין השאר קופים, פילים, אנטילופות שונות, תנינים, היפופוטמים, חזירי יבלות, ג'ירפות ובאפלו. חגיגה אמיתית ומרגשת.

אני והילדים ישבנו על גג הלנדרובר, בנינו גגון קשיח, והרגשנו שהעולם שלנו. לראות חיות כשאתה על גג הרכב, נושם את ריחן, שומע את צעדיהן - זו חוויה מדהימה. היא קצת פחות מדהימה כשפיל מתחיל לרדוף אחרי הרכב, ואתה מחזיק חזק כדי לא לעוף ומרגיש את נשיפותיו בעורף, בעוד דנדן נוסע מהר.

הרגשנו שהעולם שלנו. משפחת בולוטין על גג הג'יפ בשמורה

המקומיים ייצאו מעורם כדי לשמח אותך

לשער הגענו בדקה האחרונה לפני הסגירה. סיפרנו בהתלהבות לשומרים מה ראינו, והודענו בעצב שאת האריות לא מצאנו. "הם ממש כאן קרוב", אמר אחד הפקחים, וכשראה את העיניים העצובות שלי מיד נכנס הפקח לרכב והוביל אותנו לאזור, למרות שלפי השעון כבר אסור להסתובב בשמורה, אבל זו זמביה - הם ייצאו מעורם כדי לשמח אותך. הגענו כמעט עד האריה שנח והיה מוסווה היטב. הוא לא הבין בכלל מאיפה הגענו. סוף מושלם ליום מדהים.

בדרך חזרה ללוסאקה מקומיים המליצו על קיצור, הם רק לא אמרו שהדרך מתפתלת בין ההרים וכמעט לא עבירה. גלגל ברכב של רם וגלית התפוצץ, ואת הילדים עקצו נמלים. אחרי שעות ארוכות של נסיעה בהרים ראינו מקומי הולך עם גרזן על הכתף, בדיוק כמו הגרזן שרם רצה.

אחרי שיצא מההלם לראות אותנו, סיפר המקומי שבכפר יש מישהו שיש לו גרזן כזה נוסף, ואולי יסכים למכור אותו. הוא היה שמח למכור לנו, אבל היה לו רק אחד והוא עבד איתו. בכפר כולם התקבצו לארח אותנו. דנדן קנה גרזן, והנשים והילדים שמחו לקבל מהילדים מדבקות. המקומיים סיפרו שלא עוברים כאן תיירים ושנספר לכולם בישראל על הכפר, אז אני מספרת. תבואו. זה באמצע שום מקום בהרים, לא רחוק מלוסאקה.

הפילים בזמביה עוד לא התרגלו לתיירים, ולכן עלולים להיתפס כתוקפניים

כמחצית מהאוכלוסייה חולה באיידס

רוב בני זמביה הם איכרים המגדלים, בין השאר, תירס, סורגום, אורז ובוטנים. רק בערים הגדולות כמו קיטווה (Kitwe) ו-נדולה (Ndola) ישנם פועלי מכרות. פיתוח מכרות הנחושת גרם להגירה המונית לערים אלו, ולכן זמביה נחשבת מדינה עירונית באפריקה השחורה, אבל ברגע שסוטים מהכביש הראשי פוגשים אנשים פשוטים וחמי לב. לא אחת אישה מקומית הייתה מניחה את תינוקה מול נבט, התינוקת שלנו, כדי שיתרגל לראות תינוק לבן. בדרך כלל הם היו צורחים מבהלה (ונבט דווקא חמודה).

זו מדינה שאנשיה עניים מאוד; תמותת תינוקות עומדת על 103 לאלף לידות, לעומת 6 תינוקות לאלף לידות בישראל. מדד איכות חיים 152 לעומת 22 אצלנו. בזמביה יש כ-10 מיליון איש עם תוחלת חיים ממוצעת של 41 שנה, כשב-1989 תוחלת החיים הייתה 61 שנה. הדבר נובע ממחלת האיידס; כיום כמחצית מהאוכלוסייה נושאת את הנגיף.

ב-1964 זכתה המדינה לעצמאות, וקנת קאונדה נבחר לנשיא. הידרדרות הכלכלה גרמה לעשור של מהומות, שבו גם החיות סבלו מצייד. ב-1997 הואשם קאונדה באחריות למהומות אבל שוחרר והתחייב לפרוש מהפוליטיקה. מאותו הזמן, המדינה יציבה ושקטה, ורק התיירים בכלל, והישראלים בפרט, עוד לא גילו את הפנינה הזו של אפריקה. במסע שלנו הרגשתי חלוצה של ממש.

סיום חלק א'

• דנדן בולוטין, אתנו-בוטנאי, מרצה ומדריך טיולים בחברת אקו טיולי שטח
  

• לילך לוי-בולוטין, ביולוגית ומנהלת מקלט לחיות בר