זה לא הרב אלישיב

מותם המזעזע של בני אהרן במרכזה של פרשת השבוע, פרשת שמיני, הוליד אינסוף פרשנויות המבקשות להצדיק את מידת הדין הקשה. מדרש תנחומא מייחס לנדב ואביהוא את החתרנות תחת ההנהגה הרוחנית של משה ואהרן: "מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה, נדב ואביהו מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהן, והיו אומרים 'מתי ימותו שני זקנים ואנו נוהגים בשררה על הצבור תחתיהם?' אמר להם הקדוש ברוך הוא 'אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום (משלי כז) הרבה סייחין מתו ועשו בעורותיהם שטוחין על גבי אמותיהן'".

הדחיקה שדוחק דור צעיר את ההנהגה הוותיקה טבעית ומובנת. הצעירים מרגישים שההנהגה חוסמת אותם מלבטא את מלוא מאווייהם ולעתים קרובות היא מתנהלת באופן שמעורר התנגדות. המדרש מבקש לרסן את תאוות השלטון של הכוח הצעיר, ולתת מקום של שקט וקבע להנהגת הוותיקים. חוכמת הזקנים, בשלותם וניסיונם מקנים להם את היתרון.

אולם יש עתים וכוחות של זקנה שפועלים לא מכוח עצמם, אלא מכוח גופים (גם צעירים) הסובבים אותם ושמים בפיהם ובלבותיהם דברים ורעיונות שלא עלו על דעתם של הזקנים מעצמם. מקיפים את זקני העדה גבאים ובעלי דבר שסדר יומם אינו עולה בקנה אחד עם רוח ההנהגה של זקני העם.

כזו היא התחושה של כל מי שעוקב אחרי ההנהגה החרדית הליטאית בדורנו. קשה להאמין שהרב יוסף שלום אלישיב, חתנו של אוהב ישראל הגדול הרב אריה לוין זצ"ל, יוציא מקולמוסו כל-כך הרבה פסקים שמחבלים בשלומה ובטובתה של החברה הישראלית. כל אחד מבין שהפסקים הללו אינם מפרי עטו אלא מתעלולי גבאיו. מדי פעם האמת הזאת מתפרצת החוצה, לבושתה וחרפתה של כל החברה הדתית, המבקשת לחזק את כבודם ומעמדם של רבני ישראל.

דוגמה עגומה לכך הייתה ב"פשקוויל" - עליו חתמו (לכאורה) רבנים גדולים וחשובים - שנתן גיבוי ותמיכה לפושע אלים המכונה "הרב" אליאור חן. גם פרשת הקברים באשקלון מתבררת כמהלך של אנשי פינה ומחלוקת מ"אתרא קדישא", ולא מהלך שיוצא מתוך בית המדרש. 

זו תורה וזו דרכה?

אך השבוע התעוררנו לעוד "פסק" שיוצא ממקום של מחלוקת ומדון, מבית מדרשו של הרב יוסף אפרתי, העומד כשוער בביתו של הרב אלישיב. הרב אפרתי מבקש להוציא לעז על רוב ישראל

בטענה שמכירת החמץ שלהם אינה תקפה כי היא "חסרה כוונה". זוהי פגיעה בעם ישראל לכל תפוצותיו וניסיון להעמיד חומה מבדלת בין מחנה למחנה.

זו אינה דרכה של תורה. טוב עשו רבני צהר שהוציאו תגובה הלכתית מסודרת המערערת מן היסוד את האש הרעה הזו. הרב דוד סתו תיאר את הסכנה העומדת נוכח פסיקות מעין אלו. המחלוקת בין הרב סתו לרב אפרתי אינה החמץ שעבר עליו הפסח, המחלוקת עוסקת אך ורק בשאלה אחת: האם אתה נושא באחריות לכלל ישראל או שאתה נושא באחריות לקבוצה סקטוריאלית של יהודים המבקשים להדר ולהקפיד במצוות מסוימות (בעיקר במצוות שבין אדם למקום).

הפסיקה הסקטוריאלית חדשה יחסית בעולמה של היהדות. מסורת הפסיקה הרגילה בעולמה של תורה היא המסורת שנושאת באחריות לכל יהודי בכל מקום. הצרכים הכלכליים היו מאז ומתמיד לנגד עיני פוסקי ההלכה, ומשום צרכים אלו חתרו גדולי הרבנים למצוא פתחים בצורה יצירתית, מתוך נאמנות לתורה מחד ומתוך אחריות לציבור מאידך. תיקצר היריעה מלתאר את תפארת היצירה של חכמים בכל הדורות ובכל התפוצות, ותמיד למען כלל הציבור. זו הייתה גאוותה של הפסיקה ההלכתית.

לטובת הכלל

בעשור האחרון זכיתי ללמוד ולעמוד מקרוב אחר פסיקותיו של הרב עובדיה יוסף ולהבין את מלוא עוצמתו וכוחו של רב שמבטא את מסורת פסיקת המזרח המקיימת בעצמה את הפסוק "לא תגורו מפני איש". היום ניתן לשמוע הד לפאר הפסיקה הזו מפיו של הרב ח"כ חיים אמסלם שעומד כלוחם במערכה לשמירת צביונה ופארה של פסיקת ההלכה לטובת הכלל.

מול זה מתפתחת מגמה הפוכה: כל המחמיר מחברו גדול ממנו. אם לא חידשת חומרה אינך נחשב לגדול בתורה. וככל שמתגברות החומרות גובהות החומות ומתנתק הציבור הכללי מכל הסיפור הזה.

לכאורה אפשר להיתמם ולשאול – מה קרה? הרב אפרתי ערער על מכירת החמץ של החילוניים? אפשר להסתדר בלי זה! כמובן שזה נכון. בדיוק באותה מידה שאפשר להסתדר בלי היתר המכירה בשמיטה על-ידי הצפת השווקים בארץ ביבולים של נוכרים, כמו שאפשר להסתדר על-ידי גנרטורים בשבת ולהתעלם מצורכי המדינה.

הדוגמאות לפסיקה הפרטית והסקטוריאלית מרובות מאוד ומאפיינות את החשיבה הדתית המסתגרת בתוך עצמה ומתנהלת כ"מדינה בתוך מדינה". העניין של הקבוצה הזו במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל דומה להתעניינותם של היהודים בפולין במצבם הכלכלי של תושבי ורשה. זהו שלטון זר ואנחנו, שומרי משמרת היהדות הנאמנה, צריכים לדאוג לצרכים הפנימיים שלנו ולשמור על האינטרסים של קבוצת ההשתייכות שלנו. זו לא פסיקה שיוצאת מזקני הדור אלא משולי החברה.

קבוצת המיעוט החרדית הזו זכאית לזכויות אזרח כמו כל המיעוטים. אך החברה הישראלית צריכה להבין שהפסיקה ההלכתית הסקטוריאלית אינה ממשיכה את המסורת היהודית הנורמטיבית של פסיקת ההלכה. כל מי שיש לו יד ורגל בפסיקת הלכה יודע שפוסקי הלכה אמיתיים נושאים את עינם ולבם לבני אדם, ומעמידים עצמם כשליחי ציבור לטובת הכלל ולא לטובת הפרט, לעזרת ישראל ולא לחבלה בו. אנו מתפללים לאריכות חייהם ובריאותם של פוסקים גדולים שיפעלו בתבונתם וגדולתם לטובת החברה כולה.