הפתרון לסופ"ש: במקום לעשות סקס אני זוללת
הייתי מעדיפה להיכנס להתקלח, להתכונן למפגש עם גבר מסוקס. אבל איש לא מחכה לי, ובטלויזיה יש רק תוכניות אוכל
למה? כי מה יש לרווקה בת 40 פלוס לעשות? אין לי ילדים לרחוץ, אפילו אין לי כלב להוציא החוצה, בטלויזיה יש רק תוכניות של אוכל, בחוץ אין אף אחד שמחכה לי חוץ מצ'פלין ואיילה, החתולים שאני מאכילה. באתרי האינטרנט, הפנויים לדייט, אלה שנמצאים און ליין, נשואים מן הסתם, הם בבית. או שהם גרושים ונפלתי בדיוק על השבת שלהם.
אהבה עשיתי רק עם איש אחד. חמש וחצי שנים
הייתי מעדיפה להיכנס להתקלח, להתכונן לאיזה מפגש עם גבר מסוקס. לא פעם מתחשק לי לעשות אהבה, אבל אהבה עשיתי רק עם איש אחד. חמש וחצי שנים. אהבה נטו. כל פעם זה היה טקס, הרגשתי התרגשתי, לא חשוב איפה ולמה, מתי וכמה, זה תמיד חי. חוויה על-חושית. המשיכה האינסופית הזו שאני חשה כלפיו. יכולתי להיות שעות בלי אוכל, הייתי מסופקת לגמרי.
לעשות אהבה ולעשות סקס הם שני דברים שונים. כרגע אני לא רואה את עצמי עושה אהבה, אבל בא לי לפעמים לעשות סקס. כן, בא לי להרגיש גוף כזה כמו מקרר אמנה מצד אל צד, שינער אותי, שירגש אותי, שיגרום לי להזיע, מישהו שלא ישאל אותי שאלות, שלא יחקור אותי לגבי המצב הסוציו-אקונומי שלי, שיקבל אותי כמו שאני. שיזכיר לי כמה אני סקסית ומתוקה ואיזה ריח טוב יש לי. מישהו שייידע לנשק, לגעת, מישהו מנוסה, בחור כארז. שאפשר יהיה גם לדבר אחרי או לפני.
אני מפרגנת לאלה שנכנסות לבר, בוחרות, לוקחות ונהנות. לי אין אומץ. או אולי אני לא רוצה?
נשאלת השאלה איפה אני משיגה אותו. איפה אפשר להשיג אינטימיות, מגע, כיף? האפשרויות שלי אינן רבות. אלכוהול אינני שותה, סיגריות אינני מעשנת, אני אוהבת לרקוד, אבל איפה אני יכולה לרקוד? צפוף, לחוץ, אפוף עשן, בלתי אפשרי להחליף מילה.
השעות עוברות, תכף חצות, ואז כבר מאוחר לצאת - אבל לא מאוחר לדחוף עוד כריך לפה...
אני מנסה את מזלי בפייסבוק ומבינה שאני די לבד. אין מישהו מעניין מחובר כרגע. כולם עם המשפחות, הילדים, בני הזוג. ולי - לי יש את אמקור, המקרר.
תחושת השובע רחוקה שנות אור. כרגע אני אוכלת כל מה שאני רואה והוא בהישג ידיי. עד שיגיע המצפון ויתחיל להציק אני מחסלת עוד חבילת במבה אדומה (קטנה!). עכשיו בא לי משהו מלוח, ביסלי גריל עושה את העבודה, ואם יש אז אפשר גם ביסלי פלאפל. בדרך כלל אני הולכת לישון כשבקושי אני יכולה לנשום.
בבוקר אני מרגישה כל כך רע. אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת - מי ירצה לשכב עם אחת כמוך? אני מרגישה שמנה ומגעילה ומבטיחה לעצמי להתחיל למחרת דיאטה. והליכה. כל יום חצי שעה. אני יודעת שזה לא יקרה, ואני יודעת מה אני צריכה.
אני צריכה גבר!!!
ואז אני נזכרת שגבר אין לי, אבל ביצים וסלמי יש, ועוד איך. אז מיד אני מכינה לי סופר ארוחת בוקר וטוחנת. כה זה כבר חצי שנה. אני שונאת את הגוף שלי. לא סובלת את הבגדים כשהם עליי, לובשת בעיקר טייצים וטוניקות מעל כמו אשה בהריון ומרגישה שפעם הייתי אשה.
אני משמינה, ואנשים אומרים לי "את נראית לא רע לגילך". למה אני לא עושה דבר? למה כבר לא אכפת לי איך אני נראית? מה קרה לי? האם התייאשתי? אני לא זוכרת שלבשתי מכנסיים במידה 40. המקסימום היה 38.
אני גם לא זוכרת איך זה לעשות אהבה, מה מרגישים, כבר עברו כמה חודשים.
חבר, בעל מזדמן, תייר מקטמנדו, מישהו שיהיה לי כיף איתו
אם רק היה לי גבר, גבר אחד, חבר, בעל מזדמן, תייר מקטמנדו, מישהו שיהיה לי כיף איתו, מישהו שאפשר לדבר, לצחוק, להשתעשע. לא אמרתי להתחתן. מישהו להתחבר אליו. ברגע שזה יקרה אני ארזה.
ואז תיאבון אחר מתגבר.החשק חוזר, וכמה עלי חסה בסלט קיסר עם קצת עוף מעל עושים את העבודה. אני כבר מרגישה יפה. אני הרבה יותר שווה. אני מרגישה שיש לי את זה.
בינתיים, תוך כדי כתיבה, חיסלתי חבילת שקדי מרק, ככה שופכת מהצנצנת ישירות לפה. מי צריך את המרק. גם עכשיו, ברגע זה ממש, בא לי - אבל אין לי עם מי.
ולכן, האוכל הוא ידידי. הוא תמיד כאן בשבילי. לפעמים גם כשאני מתפוצצת, אני לא מפסיקה. חשבתי ללכת לטיפול בבעיות אכילה, אבל האמת היא, שאני אוכלת את עצמי מבפנים. אני רק צריכה להחליט להפסיק.
קודם כל להפסיק לחשוב עליך. להפסיק לעשות קניות בסופר על בטן ריקה. ולהספיק למצוא אותך, כדי שעד עונת הרחצה שוב אהיה "שווה".
לפנייה לכתב/ת 
