"לי מותר כי אני בוזגלו"
הבמאי חיים בוזגלו כבר מתכונן לעליהום על סרטו החדש "כבוד", שמשרטט דיוקן של משפחות פשע ישראליות ממוצא מרוקאי. "אני יודע שיתנפלו עלי", הוא אומר, "אבל מה לעשות שרוב משפחות הפשע יוצאות ממרוקו?"
שעות ספורות לפני הפרמיירה של סרטו "כבוד", הבמאי חיים בוזגלו מתוח. הכי הוא רוצה לצפות במשחק הכדורגל בין ברצלונה וארסנל. הוא מתלבט אם להתגנב החוצה באמצע ההקרנה לראות מה מעוללים הבחורים במדי האדום-כחול. "אני כבר ראיתי את הסרט", הוא מצטדק.
אם בוזגלו לא היה במאי, הוא היה רוצה להיות שחקן הכדורגל האגדי אלי בן רימוז'. "כל היַלְדוּת חלמתי עליו. הוא היה מוסד, ג'ורג' בסט הישראלי", אומר בוזגלו בעיניים נוצצות. היום החבר'ה בברצלונה הם שגורמים לו לחלום, על זכייה בלוטו או סרט שיצליח בהוליווד ויאפשר לו לרכוש את הפועל ירושלים ולהחזיר לה את כבודה האבוד.
למה לא הגשמת את חלום הכדורגל?
"כי אני חרא של שחקן. חלמתי על זה, אבל להגשים חלומות אני עושה בקולנוע".
תוך פחות מארבע שנים הספיק בוזגלו לתפור שבע קופרודוקציות שצולמו ויצולמו בישראל, ארצות הברית וצרפת ובמקביל להפוך לאב בפעם השלישית. לפני שלוש שנים וחצי נערכה הברית של נתנאל, בן הזקונים. בברית צולמה הסצנה האחרונה של הסרט שחיכה בסבלנות למסך. לסרטו הקודם, "ג'אנם ג'אנם", לא נמצא עד היום מסך. "זה אוכל אותי מבפנים, אבל אני ממשיך", הוא אומר.
"בחו"ל מסתכלים על העבודה שלי נטו, לא כמו פה", הוא אומר. "אני מרגיש את האנטי כלפי וקשה לי להסביר את זה. אולי אני מעצבן, אולי זו בעיקר העובדה שאני לא משתייך לשום קליקה. בכל מקרה, זה לא מפריע לי לעבוד ולמען האמת, אני אוהב את השְניוּת שאני מעורר. כל עוד לא אדישים, זה בסדר".
סרטו החדש סוגר מעגל עם "זינזאנה", סדרת הטלוויזיה ששודרה לפני יותר מעשור והציגה את ישראל השנייה דרך בתי הכלא. "במהלך העבודה על הסדרה נפגשתי עם ראשי פשע", מספר בוזגלו. "הסתובבתי בבתי הכלא, חוויתי את היומיום של האנשים האלה ואז הציקה לי השאלה - איך יש כל כך הרבה מרוקאים בכלא?"
תת גונדר שלמה טוויזר, שעל דמותו התבססה הסדרה, חשב שהתשובה נמצאת במעברות, שמחקו את כבודה של הדמות הפטריארכלית במשפחות העולים ממרוקו. הצורך לשרוד, לדידו, הוליד תופעות שוליים. "חלק מהילדים פנו לאלטרנטיבה של כסף קל בסמים ופשיעה", אומר בוזגלו. "זה לא השתנה. היום כשאת פותחת עיתון, מה את רואה? זגורי, אברג'יל, אבוטבול, בן הרוש. אי אפשר שלא לתהות האם המרוקאים הם האיטלקים של ישראל".
במשך שנים בוזגלו חלם לסגור מעגל עם אנשים שפגש בכלא כמו איציק אברג'יל. "הוא דמות כריזמטית, פילוסוף שהשאיר אותי המום", הוא אומר. היו גם אחרים בין ראשי הפשע בישראל, כמו הרצל אביטן, שהמחשבה לעשות עליהם סרט חלפה במוחו. "זה עולם מרתק עם היררכיה ברורה. אלה שחיים בו בדרך כלל לא עוברים את גיל החמישים. זו טרגדיה שמעלה שאלות על העדה שלי, ולי מותר לשאול אותן כי אני בוזגלו".
תשובות יש?
"בעקיפין. כמו ששמיל בן ארי אומר בתחילת הסרט, 'מה שלא נתנו לסבים שלי, לקחתי בכוח'. אסיר עולם שהכרתי סיפר שלא היה חלב בבית אז הוא הלך להביא חלב. זו היתה הפעם הראשונה שגנב. יש בזה משהו ועם זאת, אני יודע שיש גם סכנה גדולה בהצגת הצד הזה שהוא אחוז מאוד קטן בקהילה המרוקאית. בטח יהיה על זה עליהום".
"כבוד" זו מילה מאד טעונה.
"זו מילת מפתח, אני מכיר אותה היטב. מישהו אומר איזו שטות ואחר כך שנים לא מדברים איתו בגלל עניינים של כבוד. שני ראשי משפחות הפשע שזאב רווח ועמוס לביא משחקים היו פעם חברים טובים. בגלל איזו שטות הם לא מדברים ועל זה ימותו אנשים".
"הסנדק". יש התכתבות, אבל לא בלעדית (צילום: AP)
קשה לשרטט דיוקן קולנועי של משפחות פשע מבלי לנהל דיאלוג עם "הסנדק". "זה ניסיון צנוע להתכתב עם הסרט ולשאול שאלות על קודים בתוך המשפחות האלה, אבל הנושא העסיק גם אחרים". גם אצל בוזגלו, לגיבוריו יש כבוד אבל אין בושה. "זה קצת קומי כי בסרט יש הרבה מקום לתפילות והרבה כבוד למוסד המשפחה ומצד שני, מדובר ברוצחים שרגע אחרי שהרגו, הם מנקים מצפון בבית הכנסת".
ואנחנו חשבנו שמירוק המצפון זה אקט נוצרי שבשבילו הומצא הכומר המוודא, מה?
"זה קיים גם אצלנו. אני יודע שיתנפלו עלי, כי פה הכל זה חביות נפץ ואני זוכר את הוויכוחים שהתעוררו סביב 'זינזאנה' בגלל מה שאנשים הגדירו כסטריאוטיפים, אבל אני רוצה להבין למה הסטריאוטיפ הזה שדבק במרוקאים קיים? למה עניין האשכנזים והמזרחים לא מת?"
ברור לך שיגידו שסרט כזה מנציח את הסטריאוטיפ.
"מה האלטרנטיבה, להיות בת יענה? מה לעשות שרוב משפחות הפשע יוצאות ממרוקו? זה מעניין, זה רלבנטי וזה מעסיק אותי. סרט בלי סאבטקסט קשה מאוד למצוא אצלי. אני חייב שיהיה לי מה לומר מעבר לעשייה קולנועית לשמה".
ראש אשכנזי, ידיים מזרחיות
בזמן שבוזגלו התרוצץ בין סטים וחדרי עריכה בכל העולם, שודרה בישראל סדרת הטלוויזיה "הבורר", שמתחככת גם היא עם עולם הפשע. "יצא לי קצת לראות את הסדרה", אומר בוזגלו. "בגדול זה יותר פרודיה על העולם הזה. אני לא מנסה לקרוץ. ההיפך, יש בסרט אווירה, מסר וקושי. הוא פותח חלונות להשוואות עם דברים שעשיתי ועם המציאות הישראלית. כמו שזאביק אומר בסרט שהיה לו חלום שתהיה לו משפחה ישראלית. במובן זה יש בסרט את הסטריאוטיפ וגם את האנטיתזה שלו".
אתה חופר לא מעט במחוזות של אשכנזים-מזרחים, פערים חברתיים ומעמדות שנבנו על רקע עדתי. זה לכתוב את עצמך?
"אבא שלי היה איש של רפ"י. הייתי מוגן לכאורה אבל בתקופה של התיכון הרגשתי שגנבו לי את הילדות. הייתי בתיכון הכי אליטיסטי בירושלים, בכיתה ניסיונית שבה כולם היו בוזגלו חוץ משני אשכנזים. עשו עלינו את כל הטעויות האפשריות, תייגו אותנו. יצאתי עם רגשי נחיתות איומים. כנער, ראיתי בפנתרים השחורים מטרד. היתה לי התפכחות מאוחרת ואני מכה על חטא. איתן בלום, שכתב איתי את 'כבוד', מצא דברים מדהימים כמו ראשי מדינה מימין ומשמאל שהקונספט שלהם היה פשוט - ראש אשכנזי וידיים מזרחיות. שם מצוי שורש הרע".
מתוך "כבוד". "עשו עלינו את כל הטעויות האפשריות" (צילום: יוני המנחם)
בשנים האחרונות, הסרטים של בוזגלו נעו על כל מיני צירים: מלחמת לבנון השנייה, עובדים זרים, התנתקות ופיגועים אבל גם אמריקה. לפני כשנתיים צילם בסירקיוז את "סשן", דרמת מתח אמריקנית בכיכובם של סטיבן באוור ובר רפאלי. גם הסרט הזה עתיד לצאת השנה לאקרנים בישראל. "אני במאי של שחקנים וברור שהיו לי חששות, אבל בר הדהימה את כולנו", אומר בוזגלו.
אתה איש של נשים שעושה סרטים מאד גבריים.
"זה תלוי בתקופות. בתקופה של 'צלקת' הייתי עם רונית אלקבץ, שהיתה פרק חשוב בחיים שלי וזה בא לידי ביטוי בקולנוע. 'פגישה עיוורת' מדבר על התקופה שבה הכרתי את האקסית שלי ואם ילדיי הגדולים, והוא מביא צד יותר רומנטי. 'דיסטורשן' נוגע בזוגיות נכה ובסרטים 'דלת מול דלת' ו'סרק סרק' יש סיפור אהבה לא ממומש. זה לא סתם, אני מאמין שברגע שאתה לוקח ממישהי מספר טלפון, זו תחילת הסוף".
אתה לא מאמין בקשר?
"בקשר כן וגם בחברות, זו הרוטינה שבעייתית. היו לי מערכות יחסים ארוכות וזה תמיד רכבת הרים. אני מאוד מושפע מהספר של אלבר כהן, 'הנאווה לאדון', שמציג את האהבה על כל שלביה אבל כמו בטרגדיה היוונית היא תמיד נועדה לכישלון. בגילי המופלג, גילויי האהבה הצרופה הם לתינוק שלי".
אולי כי תינוק הוא ההמשך שלך. יש בזה משהו נרקיסיסטי.
"יכול להיות. אני בתקופה שבה אני כל הזמן בוכה. ראיתי את 'עלובי החיים' לפני כמה ימים ובכיתי. אני חושב שהילד, ובעיקר ההבנה הטרגית שאני לא אראה אותו מתבגר, פתחו בי משהו".
מקבל את הסוף בברכה
בגיל 57 בוזגלו מרגיש מסופק. "אני אדם מאושר ואם אמות היום - סבבה", הוא אומר. "אבל אני חי וכל עוד יש לי סיפורים לספר, אמשיך". בספטמבר הוא אמור להתחיל לצלם בארצות הברית את 'מלון סירקיוז', סרט בתקציב של שישה מיליון דולר עם ג'ון מלקוביץ' בתפקיד מתמטיקאי שחוקר את משוואת סירקיוז, שכל מספר שיוצב בה מוביל לתוצאה זהה - 1. "הרעיון מאחורי הסרט הוא שבסופו של יום אנחנו נשארים לבד", אומר בוזגלו.
בוזגלו. פטליסט מוחלט (צילום: עופר עמרם)
חלום נוסף שבוזגלו רוצה לממש הוא סרט על שבתאי צבי שגם בו, לדבריו, מלקוביץ' הביע עניין. ויש את "טרמינוס", קומדיה צרפתית אותה כתב עם זוגו הנוכחית. "הייתי חצי שנה בכלא, כמה חודשים טובים בבית משוגעים, זמן לא מבוטל על ספינה בים. מה רע לי?" הוא שואל.
אתה איש אמיץ?
"מאוד".
מה מפחיד אותך?
"כלום. אולי מחלות. היה לי התקף לב לפני שנה וחצי וזה מעורר מחשבות. לא מפחיד, אבל מעציב אותי שלא אוכל לראות את הילד שלי מתחתן. מעבר לזה, אני פטליסט מוחלט".
יש לך גבולות?
"כן ולא. יש לי מוסר וחינוך שקיבלתי בבית. שברתי את כל המוסכמות והלכתי רחוק למקומות שלא ציפו שאלך. אין לי גבולות באהבה אבל אם פעם הייתי אדם שלא נח לרגע, היום הלכה הרומנטיקה. הגיל והתקף הלב השפיעו כנראה".
מה זה קולנוע?
"אינטואיציה. הגעתי לסט הראשון בחיים בלי לדעת איך עובדת מצלמה. לא ידעתי כלום חוץ ממה שאני רוצה ואיך להסביר את זה לשחקנים ולצוות. לימדתי את עצמי
דרך צפייה בסרטים, הלכתי עם האינטואיציה, רכשתי ידע מתוך אהבה. עד עכשיו אני לומד".
יש כזה דבר סרט ישראלי?
"ראיתי לא מזמן ראיון עם הבמאי פסקל אלבה שאמר שהוא מאוד מושפע מהקולנוע הישראלי והקולנוע הספרדי ואני חשבתי: 'וואו! זה אומר שיש דבר כזה קולנוע ישראלי'".
