ילדת הטבע התחבאה בארון, וחלמה להיות פרפר

בביתה של חנה גפרית בתל-אביב, מכתבים פזורים על השולחן. גם בעידן שבו המילים יכולות לעבור תוך דקה בלחיצת עכבר, יש מי שיושבים מעבר לים, ומעדיפים לקחת עט, מעטפה ובול, ולספר לה בכתב יד את אשר על לבם. "רוב המכתבים כאן הגיעו דווקא מגרמניה", היא מספרת. "הילדים שם שואלים שאלות קשות, ובעיקר מתנצלים. אני מסבירה שאני לא שוכחת ולא סולחת, אבל אדם לא יכול לשקוע בשנאה, כי זה סוגר את הלב שלו, ולא מאפשר לחיות".

כן, כזו היא חנה גפרית. ניצולת השואה בת ה-75, שהייתה רק בת ארבע כשהנאצים כבשו את פולין ושינו את חייה, מסרבת למות - אך גם לא מוכנה לעבור לסדר היום. סיפור חייה שתיעדה בספר "רציתי לעוף כמו פרפר", ונכלל בתוכנית הלימודים של משרד החינוך, תורגם לשש שפות שונות, והופץ ברחבי העולם. מאז, זו היא שמשמשת כמעין כותל עבורם. העיקר שישמעו, שיזכרו.

מחוזות הילדות. ביאלה רבאסקה, פולין (צילום: באדיבות יד ושם)

ב-11 במאי 1935 נולדה חנה בעיירה ביאלה רבאסקה שבפולין, הממוקמת על אם הדרך שבין הבירה ורשה ללודז'. התינוקת היהודיה הרכה, בת למשפחת הרשקוביץ, הגיחה לאוויר העולם שכמו היה אליה מתחילתו דו-פרצופי - הסביר לה פנים ובו זמנית היה לעכור יותר ויותר. "גדלתי במשפחה בעלת אמצעים כבת יחידה. אבא היה סוחר עורות ואמא הייתה תופרת ששירתה את כל האצולה. ידעתי שאוכל להיות כל מה שארצה", תיארה את ימי התום של ילדותה המוקדמת.

חנה הייתה ילדת טבע סקרנית ומלאת חיים. מדי בוקר נהגה לצאת בריצה אל הנהר הסמוך, שם התבוננה בפרפרים, בפרחים, בעצי הפרי ובבעלי החיים שהיו בסביבה. אותה שלווה נמוגה באחת כשהייתה בת ארבע בלבד, עם כניסתו של הכובש הנאצי אל ארצה. "בהתחלה עדיין לא הייתי מודעת למה שקורה. אני זוכרת את החיילים הגרמנים מסתובבים בעיירה, אבל לא הבנתי באמת שיש מלחמה ושרודפים אותנו. אותו מגדל קלפים מדומה קרס עבורי, הלכה למעשה, רק כשהייתי בת שש".

בור זרדים וחזירה במקום בית

כשרוחות המלחמה כבר נשבו יותר ויותר קרוב, הלכה חנצ'קה, כפי שכונתה בפי בני משפחתה, עם חברותיה אל יומה הראשון של שנת הלימודים. בעוד שאלו התקבלו על-ידי שומר בית הספר בברכת "שנת לימודים מוצלחת", חוותה על בשרה לראשונה בחייה את כאב השנאה. "כשבאתי להיכנס, השומר עצר אותי ואמר: 'יהודיה, את לא נכנסת'. עד לאותו רגע לא זיהיתי את עצמי בכלל כיהודיה, אלא כילדה בת שש. באותו הרגע החלטתי שלא אתן לאיש להשפיל אותי. על אף שנפגעתי עמוקות, החלטתי שאם כבר אני יהודיה - אז אני ילדה יהודיה גאה", סיפרה בנחישות. 

ככל שעברו הימים כך הלך והידרדר מצבם של היהודים בעיירה. בשנת 1941 הוקם בביאלה רבאסקה גטו. אמה התופרת החלה להעניק את שירותיה לנשות הקצינים הגרמנים, וכך הורשו בני המשפחה להמשיך להתגורר מחוץ לאזור שבו רוכזו היהודים. אבל גם אותה פריבילגיה לא הצליחה להסתיר את המצב הקשה.

"באחד הלילות, שנה לאחר הקמת הגטו, נשמעה דפיקה חזקה בחלון. אספו את כולם לחצר בית הספר. אני זוכרת עגלות, סוסים ואיש שהחזיק בידו רשימה. שמעתי שצועקים: 'מזרחה, מזרחה', מה שנשמע לי מאוד מרגש כילדה. הייתי בטוחה שהם מתכוונים לארץ ישראל וצעקתי לאמי שגם אני רוצה לנסוע מזרחה, אבל היא השתיקה אותי. בדיעבד גילינו שזה היה טרנספורט לטרבלינקה, שממנו ניצלנו רק כי היינו בני משפחתה של התופרת היחידה בעיירה".

לא עבר זמן רב, עד שהבינה לראשונה למרות גילה הצעיר כי הסכנה האורבת לה ולקרוביה בשל היותם יהודים - ממשית. "באחד הערבים אבי פגש ברחוב מכר שאמרו לו: 'הרשקוביץ, המצב לא טוב. תברח'". אבא לא חשב פעמיים, וברחנו מבלי שהספקתי לקחת איתי אף לא מזכרת אחת מהילדות. לא בובה קטנה או צעצוע, שום דבר. רק אז הבנתי שאנחנו נרדפים בשל היותנו יהודים, וכי מדובר בעניין של חיים ומוות".

אתר ההנצחה במחנה טרבלינקה. המוות היה קרוב (צילום: רועי הולר)

התחנה הראשונה במנוסתם של בני משפחת הרשקוביץ הייתה באחד הכפרים בסביבה. כשהגיעה לראשונה למקום, נחרדה חנה להבין כי את הבית החם שנותר מאחור יחליף בור מכוסה בזרדים ובו חזירה שזה עתה המליטה. "הכפריים פחדו שניתפס אם אני אסתתר שם, כי אני אצעק. אני הרגשתי נורא ואיום, זה דבר שאני נושאת איתי מאז ועד היום וגורם לי לסיוטים, אותה תחושה שהייתי נטל והאשמה במצב. הרגשתי שבגללי נשקפת סכנה לחיי הוריי ותושבי הכפר כולו".

איור בור המסתור בכפר, מתוך ספרה של חנה

שהותם של בני משפחת הרשקוביץ בבור המסתור בכפר לא ארכה זמן רב, בשל חששם ההולך וגובר של התושבים כי ייתפסו. אבי המשפחה הצליח להשיג רק שתי תעודות זהות מזויפות, שאותן העניק לחנה ואמה, ובהן נכתב כי הן פולניות נוצריות. הוא עצמו הצטרף לפרטיזנים, ונאלץ להיפרד מאשתו ובתו היחידה. "אבא אמר לי: 'חנצ'קה, אנחנו חייבים להיפרד. את עוד תראי שנחכה זה לזה בתחנת הרכבת". היא לא ידעה כי תהיה זו הפעם האחרונה שבה יתראו.

בחשש כבד עשו חנה ואמה זיסל את דרכן אל דירת המסתור של בני משפחת סבורסקי בבירה ורשה, שברבות הימים הוכרו כחסידי אומות עולם על מעשיהם באותה התקופה. "כבר ביום הראשון קבענו כללים, הראשון שבהם היה שלא מתקרבים לחלון". כך הפכה חנה מילדת טבע שהעבירה את זמנה באוויר הפתוח לילדה הכלואה בדירה סגורה בת שני חדרים וחמש נפשות, במשך לא פחות משנתיים. "הייתי ילדה שרגילה למרחבים, ופתאום לא יצאתי מאותו המקום במשך כל כך הרבה זמן. הייתי זוחלת מתחת לחלון, מצמידה את האוזן לקיר ומקשיבה לקולות החיים שנמשכו בחוץ, כשהילדות שיחקו קלאס ברחוב".

אם הנאצים באים, מתאבדים בקפיצה

בין משפחת סבורסקי לאם זיסל היה הסכם נוסף, לפיו אם יגיעו הנאצים לדירת המסתור, יירדו היא ובתה לעבר הקומה החמישית ויקפצו אל מותן מהמרפסת. "ישבתי ליד הדלת כיוון שתפקידי היה לשמור. אמא הייתה מבשלת, מנקה ותופרת והורתה לי תמיד מה ללמוד באותו הזמן. תמיד חשבתי שאולי אמות תוך רבע שעה, אבל בינתיים - כדאי שלפחות אדע מתמטיקה".

כשבני משפחת סבורסקי ערכו בביתם אירועים חברתיים בניסיון לשמור על מראית עין של שגרה, הסתתרו חנה ואמה בארון הבגדים למשך פרקי זמן ממושכים. אז, בין המדפים, ובתוך האפלה והדממה החונקת, החלה לדמיין שהיא פרפר. "מבעד לארון שמעתי את החגיגות ואת קולות משחקים. הרחתי את התבשילים וידעתי שאסור לי להשמיע הגה, אז החלטתי שאני פרפר חופשי ויפה שעף. אפילו אמא לא הצליחה להבין איך הצלחתי לשמור על אותו שקט מופתי".

הזוג סבורסקי שהסתיר את חנה ואמה. חסידי אומות עולם (צילום: יד ושם) 

יום אחד, חשה חנה את הסכנה מתקרבת לעברה ולעבר אמה בצעדי ענק. בדירה נשמע רחש רחוק של הגרמנים מתקרבים ואת נביחות כלביהם. אז נדמה היה שעומד לצאת לפועל אותו הסכם של חיים ומוות בין הבת והאם לבין מארחיהן. "התחלנו לרוץ למטה בחדר המדרגות כדי לממש את הבטחתה של אמי. פתאום פגשנו את בתם של בני הזוג סבורסקי, שהייתה משחקת איתי. היא אהבה אותי, מעולם לא העזתי לנצח אותה, כי אמא לא הרשתה לי. המורה שלה חלתה ולכן היא שבה הביתה מוקדם מהרגיל. היא משכה אותנו למחסן קרוב, לקחה סולם, והעלתה אותנו לעליית הגג. כך ניצלו חיינו".

זה מה שנשאר: ילדה אחת מאלף

ככל שהתקרבה המערכה לקיצה, ולוחמי הצבא האדום כבר הגיעו לגדות נהר הוויסלה, נשלחו חנה ואמה בזהותן הפולנית הבדויה למחנה עבודה בגרמניה, שם העבירו את זמנן עד שוך הקרבות בנוחות יחסית.

בזמן שכולם התפללו בכנסייה, ניצלה חנה את ההזדמנות כדי לשוחח עם האל בתפילה אישית שנשאה בלבה. "כשכולם הפכו דף בספר המזמורים הפכתי גם אני, וכולם חשבו שאני אדוקה. למעשה, מלמלתי תפילה שחיברתי לעצמי, בתקווה שבני משפחתי יצליחו לשרוד ויינצלו מכל אותן זוועות".

חנה מרצה לפני תלמידים בפולין (צילום: יד ושם)

את השמחה על כניעתה של גרמניה הנאצית וסופה של מלחמה העולם השנייה החליף הלם כבד, כשהבת ואמה נחשפו למימדי האסון. ביום הולדתה העשירי של חנה, היא שבה עם אמה לפולין החבולה. ביאלה רבאסקה לא הייתה עוד אותו מקום שנחרט בזיכרונה, אלא עיירת רפאים שהתרוקנה מבני משפחתה וחבריה. "לפני השואה היו בעיירה 4,000 יהודים, מתוכם אלף ילדים. מי ששרד בסוף היו רק 35 מבוגרים ושני ילדים - אני ועוד אחד", סיפרה חנה. היא זכרה היטב בכל אותן השנים שעברו את הבטחתו של אביה להמתין לה בתחנת הרכבת, שהפכה לתקווה שלא באה לכדי מימוש. "כמה גרמנים ברכבת אמרו לנו: 'אה, נשארתן בחיים?'. ציפינו שיחכה לנו מישהו ברציף, אבל לא היה אף אחד".

האם ובתה נאלצו לנדוד ברחבי פולין. לבסוף הגיעו לעיר לודז', שם הכירה האם את יוסף, ניצול מחנה אושוויץ שאיבד באותן שנים ארורות את כל בני משפחתו. "זכיתי לאבא שני, ולמעשה בילדות שנייה", סיפרה בחיוך. ברבות הימים נישאו זיסל ויוסף, וחנה, שהייתה עד אז בת יחידה, זכתה לאח חדש - עם הולדתו של הבן אברהם.

הניצולה מפולין הפכה ל"אמא של עג'מי"

פוגרום קילצה האכזרי שביצעו בשנת 1946 פולנים בשרידי היהודים שנותרו בארצם הזכיר לבני המשפחה כי האנטישמיות לא חלפה עם תום המלחמה. כבר באותה השנה הם מצאו עצמם במחנה עקורים בגרמניה לקראת עלייתם ארצה, שם נתקלו לראשונה בשליחים מהארץ ש"הדיפו ריח פרדסים".

בינואר 1949 הגיעו בני המשפחה לחופי הארץ באניית "העצמאות". רצונם של בני המשפחה לפתוח דף חדש בארץ זרה בתקווה לבנות בה שוב את חייהם דרש מהם להותיר את עברם מאחור.

חנה השתלטה על השפה העברית במהרה והשתלבה בחברה, תוך שאת הזוועות של השנים הקודמות נצרה עמוק בלבה. "החלטתי לא לגלות את כל מה שעברתי כדי לשים את הכל מאחוריי. קיבלתי הזדמנות שנייה לחיים, והחלטתי ליהנות מהם כל עוד אני יכולה".

תחילה רצתה חנה להיות שחקנית, אך לבסוף החליטה להקדיש את חייה לעזרה לזולת וכך שימש אחות במרפאה בשכונת עג'מי שביפו. "ידעתי שמדובר באזור קשה, אבל בכל דבר שעשיתי רציתי להצטיין ולחוש אתגר, כדי לסייע לאנשים ככל שניתן ועל הצד הטוב ביותר".

עד מהרה דבק בחנה הכינוי "האמא של עג'מי", ותושבי השכונה החלו להתייעץ עמה כמעט בכל דבר ועניין - גם בענייני שידוכים והחיים בקהילה. אבל למרות השתלבותה בארץ, הלכו והציפו אותה כל אותם זיכרונות ששמרה בכוח בתוכה מאז עלתה ארצה. נקודת המפנה חלה בשנת 1993, אז נפרץ לראשונה הסכר שבנתה ברבות השנים. "לראשונה מאז 1946 ביקרתי בפולין. ביקרתי לראשונה בטרבלינקה, והפכתי ממלווה לנותנת עדות. קיימתי טקס אבלות, ביקשתי סליחה שניצלתי, ונשבעתי שכל עוד אני חיה, לא ישכחו את שם העיירה ביאלה ראבסקה", סיפרה.

הספר של גפרית זכה לאהדה רבה בקרב מבוגרים וילדים, ומאז פרסומו היא פוקדת קרוב ל-40 בתי ספר מדי שנה. חנה מקבלת מכתבים רבים של קוראים מכל קצוות תבל, ורק לאחרונה גוללה את סיפורה לפני תלמידים בפרו, בשיחת וידאו באינטרנט.

היום תדליק חנה בגאווה וביראת כבוד לנספים את המשואה ב"יד ושם". "אני אופטימית, אבל יש לי שריטה בלב. אני משקה את העציצים, מסתכלת על השמיים, שמחה שאני חיה במדינה, וכך מתאוששת מהסיוט. זו טראומה קשה מאוד, אבל אני נהנית מכל רגע בחיים".