על מה ניסו לכסות באיסור הפרסום?
גניבת אלפי מסמכים והעברתם היא בגידה במישור הערכי. אך העובדה שענת קם במעצר בית מלמדת על חוזק הראיות נגדה. האם איסור הפרסום היה ניסיון לכסות על מחדלים בפרשה?
ישנו ביטוי שאנו המשפטנים אוהבים לעשות בו שימוש: "מידתיות". כל פעולה של רשויות השלטון או של מי שכוח אחר בידו (התקשורת, למשל) וכן של הפרט, חייבת להיות מאוזנת. ממה שפורסם עד כה, חטאו כל העוסקים בפרשת ענת קם, שהוגדרה "ביטחונית" - בחוסר מידתיות משווע.
ישנן סיטואציות המצדיקות לחלוטין איסור פרסום של פרטים משום טובתו של הציבור לטווח מיידי או ארוך, תוך פגיעה בזכותו לדעת. כך כשמדובר בחקירה מכל סוג המצויה בעיצומה: גילוי של כל פרט הקשור בה, עלול להכשילה. כך גם כשמדובר בגילוי סודות מדינה שעלול לפגוע בביטחונה או ביחסיה המדיניים, וכך כשמדובר בפרק זמן קצוב וקצר לסתימת פרצות שנתגלו. כך גם כשמדובר בהגנה על מי שהיה קורבן לעבירת מין, או שהוא קטין.
אולם מעת שהוסר החשש לביטחונו של הציבור, גוברת בשנים האחרונות זכותו של הציבור לדעת. בית המשפט העליון שלנו חוזר ומורה כך פעם אחר פעם. בעידן האינטרנטי של "הכפר הגלובלי", עלול להפוך המשך איסור הפרסום מעבר למידה הדרושה, למעשה חסר הגיון וסיכוי הגורם נזק גדול פי כמה ממה שביקשו מבקשיו למנוע.
שום נימוק או הסבר להמשך איסור הפרסום המוחלט מחודש דצמבר ועד היום, לרבות ההסבר בדבר מו"מ הזוי עם העיתונאי היושב בלונדון על השבת המסמכים, איננו מצדיק אותו! אינני יכול להשתחרר מההרגשה העמומה שמישהו ניסה באמצעות איסור הפרסום, לחסוך מעצמו מבוכה וביקורת ציבורית על מחדלים שנתגלו בפרשיה זו.
ולעניין נשוא הפרשיה עצמו: לא ראיתי את כתב האישום, אולם מאמירות של גופים משפטיים אני יכול להבין שמיוחסים לענת קם עבירות חמורות מאוד על פי הפרק בחוק העונשין העוסק בביטחון המדינה, יחסי החוץ וסודות רשמיים. הביטויים "בגידה" או "ריגול" עלולים להעלות חיוך על פניהם של מי שאינם משפטנים או גורמים אינטרסנטיים. אחד הסעיפים שניתן להאשים בו את קם ועונש של 15 שנות מאסר בצדו, מתייחס ל"מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך"; סעיף חמור יותר שיקשה יותר להוכיחו משום שנדרשת בו כוונה לפגוע בביטחון המדינה, קובע עונש של מאסר עולם, דהיינו 20 שנה, על מי שמסר ידיעה כזאת.
כאמור, אינני יודע מה הם סעיפי האישום. אך שחרורה של הנאשמת למה שמכונה "מעצר בית" במקום הושבתה במעצר של ממש – מלמדת על התרשמותו של בית המשפט ממידת חומרתן של העבירות, או מחוזקן של הראיות נגדה. קיימות עבירות קלות יותר שניתן להאשים בו את הכתבת הצעירה.
אולם אינני מוכן לקבל אף אחד מהתירוצים ה"פטריוטיים" או "מקצועיים" שהגיעו מכיוונה או מכיוון העיתונאי המסתתר בלונדון למעשה.
כדי להצביע על ליקויים בשמירתו של חומר סודי בלשכת האלוף, או על הקלות הבלתי נסבלת שראויה לחקירה ותיקון של הוצאת חומרים סודיים מרשות הצבא, ואפילו כדי להתקומם ולהתריע על אי ציותו של הצבא להוראות בג"ץ, די היה לשלוף מסמך או שניים לדוגמה, ולהעבירם בצורה מאובטחת למבקר המדינה, למשל. ואילו גניבתם השפלה של 2,000 מסמכים (על פי הפרסומים), ומסירתם לעיתונאי תוך סיכונם של חיילים ופגיעה אפשרית בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה – הינה בגידה במישור הערכי-מוסרי, ואינני מוכן לקבל שום הסבר לכך שאיננו אינטרסנטי, של ענת קם ושותפה למעשה, שעבודתו העיתונאית הצרופה וחסרת הפניות מחייבת אותו להישאר בלונדון.
המעורבים בפרשה זו אינם הירואיים או נקיים יותר מרופא בכיר הנוטל כספים ממטופל שהוא חושש מפניו ואיננו מדווח על כך מיידית למנהל בית החולים, תוך הפקדת כספי השוחד לקרן כלשהי אלא משלשלם לכיסו; או ממי שגונב מכשיר טלוויזיה ומי שרוכש אותו ממנו.
שלי טימן, שופט בדימוס בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עסק רבות בעבירות על בטחון המדינה ומרצה בנושאים פליליים במוסדות אקדמיים.
לפנייה לכתב/ת 
