הצעקה האחרונה של בוב השקט

קווין סמית מצייץ בטוויטר שחברת התעופה סאותווסט איירליינס הורידה אותו מטיסה כי הוא שמן מכדי להידחס לתוך מושב אחד, וקמצן מכדי לשלם על שניים. קווין סמית יוצא לדרכים עם מופע יחיד, ובישראל מזדרזות עדי פרימרמן וליטל מייזל - שתי המצחיקולות שכבשו את יו־טיוב עם קליפ ביתי ל־Hey של הפיקסיז, שזכה בשעתו למחווה מצולמת של סמית - להכריז על קמפיין אינטרנטי שמטרתו להביא את "ערב עם קווין סמית" לישראל. קווין סמית מביים לראשונה חומר שלא כתב בעצמו, והקומדיה Cop Out הופכת מחד לסרט הכי מכניס שלו, ומאידך גם להכי מושמץ. קווין סמית כותב במגזין Arena, קווין סמית מוציא חוברות קומיקס, קווין סמית משמש כתב שטח אצל ג'יי לנו. קווין סמית עושה הכל, רק לא את הסרט הגדול שלו. האם Red State עומד לשנות את זה?

"מוכרים בלבד", "לרדוף אחרי איימי", "דוגמה": קריירת הבימוי של סמית, שסוגרת כבר 16 שנה, רצופה כותרים אהובים ומשפיעים ואפילו פולחניים. אבל הבמאי־כותב־שחקן הזה, מולטי־טאלנט שאהבת קולנוע נשפכת לו מהאוזניים,

 מעולם לא עשה סרט שהפך לקנון אמיתי. שכבש את הקהל הרחב ולא רק את בסיס האוהדים הטבעי שלו, החננות והחננות ברוחם (זאת לא התנשאות, זאת עובדה. תסמכו עלי, אני חננה בגופי). נכון שהאיש כולה בן 39, אבל הוא גם מאמין באמת ובתמים שיתפגר אחרי הפיצ'ר העשירי שלו, ומה לעשות ש־Cop Out היה התשיעי. ועזבו אמונות תפלות: ל־Red State צריך להחזיק אצבעות ולו רק מפני שהוא נשמע כמו החריגה הרצויה מהשטנץ של סמית.

זה קרה בסוף מרץ, על גל ההצלחה המסוימת של Cop Out: סמית הודיע שבניגוד לפרסומים קודמים, הפרויקט הבא שלו לא יהיה דרמת הספורט Hit Somebody אלא סרט האימה Red State, המבוסס על תסריט שכתב כבר ב־2007 - ושעד לאחרונה נמנע מלהתניע אותו בגלל אותו חישוב קיצין אידיוטי. "לא רציתי שסרט כל כך מרושע ונבזי יהיה האחרון שלי", הוא אמר לא מזמן באותו שילוב של נונסנס מוחלט ואמונה עיוורת שכל כך מאפיין אותו. אבל החודש הוא ירד מזה. דרמת הספורט הושמה על המדף, והזוועתון קיבל אור ירוק.

Red State, שיצולם בקיץ עם תקציב של 20 מיליון דולר, הוא עיבוד חופשי ("וקיצוני מאוד") לסיפורו של הכומר הבפטיסטי פרד פלפס - אדם שההתבטאויות והפעילויות שלו נגד הומואים צריכות לזכות אותו בפרס מפעל חיים ע"ש אלי ישי. איך שלא יהיה, עזבו פרטים: מה שחשוב ב־Red State זה שמדובר במה שמכונה בהוליוודית "סרט ז'אנר", שזה קיצור של "סרט ז'אנר נחות". ואם אתם יודעים דבר אחד על קווין סמית, זה שהוא נולד לביים משהו נחות להלל. 

סמית, איש של קומיקס וגיבורי־על ואחווה בין גברים שלא מזיינים - אבל גם קתולי שמבקר מעת לעת בכנסייה, וש"דוגמה" שלו הוא הסרט הראשון מאז "בראיין כוכב עליון" שהצליח להיות קומדיה על הנצרות בלי לצחוק עליה - הוא ליהוק מושלם לסרט אימה מפחיד־מצחיק־חכם שעניינו קנאות דתית. זה יכול וצריך להיות המגנום אופוס שלו, עם ובלי קשר למותו בטרם עת.

השטנץ של סמית הוא כל כך מובהק שיש לו שם רשמי ואפילו ערך משלו בוויקיפדיה:View Askewniverse. רוצה לומר שחברת ההפקות שלו, View Askew, מייצגת יקום עצמאי. יקום שבו חיים ג'יי ובוב השקט, שבו מנהלים דיאלוגים אינסופיים על סקס ודת ו"מלחמת הכוכבים" - ובקיצור, יקום שרגלו של אדם בעל חיי חברה ו/או מין מעולם לא דרכה בו. ואני מת על היקום הזה, אבל הגיע הזמן שסמית יעבוד מחוץ לו. הוא פשוט טוב מדי בשביל להיזכר אך ורק ככהן הגדול של האנשים שמסוגלים להעביר אחר צהריים שלם בדיון על עובדי הקבלן שנספו כשנץ המילניום השמידה את כוכב המוות השני.

דרדל'ה

מבקרנו הלך לראות את "קיק אס" ועזב בתחושה של החמצה. טוב, לפחות עכשיו הוא יודע איך שאשו חוזר כל שבת מהמשחקים של בני יהודה

אוי, הפספוס. "קיק אס" הגיע עד לשוקת שמעט מאוד סרטים זוכים בכלל להתקרב אליה - מקום שבו נפגשים הפרודיה המרושעת והטיפול האוהב, הביזארי והסתם מצחיק, הנבון והאידיוטי - אבל לא זכה לשתות. ואנחנו, במקום סרט הקומיקס הקרוע בכל הזמנים, קיבלנו 117 דקות של כמעט.

"קיק אס" הוא סיפורו של גיבור־על ללא כוחות־על: דייב (ארון ג'ונסון) הוא סתם תיכוניסט שמחליט יום אחד לעטות טייטס ולהילחם בפשע, מה שנגמר בגוף מרוסק, מה שנגמר בהמון שתלי פלטינה, מה שנגמר ביכולת ספיגת בומבות משופרת מעט. אבל זהו, זה הכי קרוב שיש לו ללירות לייזר מהעיניים. וכריס (כריסטופר מינץ־פלאס, אבל סביר להניח שאתם מכירים אותו בתור מקלאבין) הוא סתם חננת־על עם גישה לכסף ולנשק שמחליט להיות מין באטמן בשם "רד מיסט", ומינדי (קלואי מורץ, הקטנטונת מ"500 ימים עם סאמר") היא סתם ילדה שהאבא המעט דפוק שלה (ניקולס קייג', בעצמו בתפקיד של גיבור־התת "ביג דדי") החליט לגדל כנינג'ה בשם "היט גירל". זה הרעיון, זאת מיני־סדרת־הקומיקס שנקראת "קיק אס", ועכשיו זה סרט מתסכל בשם זהה.

טון, זאת הבעיה כאן. כל הטריק היה לזהות את שביל הזהב בין האלמנטים שהוזכרו לעיל - מהפרודיה הפרועה ועד המחווה האוהבת - ודווקא מתיו ווהן, הבמאי הבריטי שכבר עשה בדיוק את הנס הזה גם ב"לאייר קייק" וגם ב"אבק כוכבים", פשוט לא מצא את הטון הזה. מה שיצא לו הוא לא סרט רע, רחוק מזה; זה רק סרט לא באמת מצחיק, לא באמת פסיכי ולא באמת סוחף, שהרגעים הכי טובים בו הם סצנות אקשן סופר־רציניות בין ילדה בת 12 לגדוד של גנגסטרים. אבל כאלה אין המון, ובשאר הזמן יש בעיקר תחושה מתמשכת - ותאמינו לי שאני לא אומר את זה רק כדי ליצור תחושה שניגשתי החודש למדור כאל יחידה הוליסטית - של "כוס אוחתו, קווין סמית היה עושה מזה יצירת מופת". 

• קיק אס, בקולנוע