אפשר לאהוב גם בלי לתכנן משפחה
זה לא סקסי או רומנטי להתעסק במחשבות על גידול ילדים והיערכויות משפחתיות לפני החתונה, אבל גם אין שום דבר סקסי או רומנטי במריבות ובגירושים. למה לא להיערך לכך מראש?
שמעתם פעם על המושג פרק ב'? זה מונח שמשתמשים בו כשרוצים לתאר מערכת זוגית בין גבר לאשה שעברו גירושים או התאלמנו. במקרים רבים מדובר באהבה נפלאה ובוערת. רבים מהזוגות האלה בוחרים במודע שלא להביא ילדים משלהם, לפעמים הם פשוט לא יכולים, מפאת גילם המתקדם, או שהם מסתפקים ב"חבילה" הקיימת מהקשר הקודם. יש כאלה שאפילו מעדיפים לא לגור ביחד עד שהילדים יגדלו או יעזבו את הבית.
אם כך, בלי תוכניות לילדים משותפים ובלי מגורים משותפים, האם יכולה ללבלב לה אהבה מוצלחת?
ובכן, אולי לא תאמינו, אבל מסתבר שאהבה יכולה ללבלב, ועוד איך, גם כשלא דוחסים אותה לתבנית הידועה מראש ויוצרים ממנה משפחה. אבל נראה שרובנו צריכים לעבור מסלול מסוים בחיים בשביל שנוכל להיפתח לרעיון הפשוט הזה. קצת עצוב בעיניי.
רוב הצעירים יותר, שעוד לא התחילו את פרק א', מייחסים קשר הדוק והכרחי בין אהבה לבין הקמת משפחה. משום-מה, נורא ברור לנו שהשניים חייבים להוליד זה את זה. גבר שיגיד לאהובתו שהוא אוהב אותה, סוגד לה ומאושר מעצם קיומה, וגם באמת ירגיש כך, עדיין ייחשב "פושע אהבה" נוראי אם רק יעז לגלות לה שהוא לא מעוניין באבהות. לא, הוא לא יגלה. הוא פשוט יתחתן ויראה מה יקרה....
גם בימינו אפשר לראות שכמעט כולם מתחתנים מתוך אהבה ומרוב אהבה, אך בכל זאת משהו בנוסחת הקסם המרגשת הזו לא תמיד עובד, ומשפחות רבות מדי מתפרקות בזעם, הרס וכאב. הייתכן שהאהבה לא בהכרח מתאימה לתבניות מוזמנות מראש?
נראה שאנחנו מפספסים נקודה חשובה בדרך שלנו להקים משפחה. לדעתי אנחנו לא בודקים את הבחירה שלנו בלב נקי. הרי אנחנו משוחדים עד מעל לראשנו בנטיותיו, בתשוקותיו ובדמיונותיו של האיבר הזה.
נדמה לי שלפני שאנחנו הולכים לחיות עם מישהו 70 שנה ולגדל איתו אנשים חדשים, אולי מוטב וראוי שנבדוק את המוטיבציות שלנו לעומק. נראה לי שבישראל כולם מקימים משפחות, אבל מידת הנחיצות היא משתנה קריטי: יש כאלה שרוצים משפחה, יש כאלה שצריכים משפחה, ויש כאלה שנפלטת להם משפחה. מישהו פעם אמר: "אני לא צריך לנסות לכבוש את האוורסט בשביל להבין שאין לי אפילו שמץ של עניין לעשות את זה". ויש מי שיגיד: "גם אם אני לא יגיע לפסגה, אני מוכן למות למען מטרה כזו".
איך נדע מראש עד כמה אנחנו רוצים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים?
איך נדע לאיזה שינויים נצטרך להסתגל ומה הם יעוררו בנו?
כמעט אף אחד לא עובר שיעורי מודעות בנושא הורות
טור קודם:
כרוניקה של גירושים ידועים מראש
אחד העם
הדמיונות שלו ערב החופה הפכו למציאות שוחקת. הוא מרגיש שהוא מטפס בעליה סיזיפית לעבר פסגת הר שמעולם לא ביקש לכבוש. הפערים האלה מעצימים בו רגשות מרמור, תסכול וייאוש
בשביל זה צריך להרחיב את הממד התודעתי ולייצר לנו גם מעט דעה ומחשבה ברורה, פרטית משלנו, בעניין זה. משהו שישכלל את שיקול הדעת שלנו. כמעט אף אחד לא עובר שיעורי מודעות בנושא הורות. אולי כשהילד מתחיל לפתח מצמוץ לא רצוני או גמגום, יש כאלה שמוכנים ללכת לקבל עצה מקצועית. אבל הרי יש דרכים לעקוף או לנטרל את המוקש מבלי להתפוצץ קודם.
מעניין, דורשים מאיתנו לעשות מבחן תיאוריה וטסט מעשי בשביל להוציא רישיון נהיגה. דורשים מאיתנו לעבור ברבנות בשביל להינשא. למה שהמדינה לא תחייב אותנו לעבור קורס הורות במכון אדלר, למשל?
טוב, אז המדינה לא דואגת לדברים כאלה. למה שלא נחייב את עצמנו לעבור קורס כזה? אנחנו חייבים לחגוג את הפסח, חייבים לעשות טיול אחרי צבא, חייבים להוציא תואר, חייבים לצאת לעבוד. אבל אנחנו לא חייבים לעשות איזושהי הכנה לחיי ההורות שבחרנו לנו?
מבחינתי זה אומר משהו על מידת האחריות והבגרות האמיתית שלנו כבני אדם. מכון אדלר או מקומות אחרים מסוגו לא נוצרו יש-מאין בתוך ואקום, אבל רובנו מתעלמים מקיומם לגמרי. לא חושבים בכיוון אפילו. כן, אני מבין שזה לא סקסי או רומנטי להתעסק במחשבות על גידול ילדים והיערכויות משפחתיות לפני החתונה, אבל גם אין שום דבר סקסי או רומנטי במריבות ובגירושים.
שאלתי כמה נשים נשואות מה דעתן לשלוח זוגות צעירים טרם חתונתם למכון שיכשיר אותם לחיי הורות. התשובה הגורפת היתה בדרך כלל נלהבת ותומכת ביותר, בצד רטינה על כך שמהלך כזה היה יכול למנוע את הטיפול הזוגי המייסר שהן עוברות (או חולמות לעבור). לעומתן, נשים רווקות (חלקן בעצמן עוסקות בתחום המודעות) הגיבו בהסתייגות לרעיון, בטענה שזה עלול לגרום רגליים קרות לגברים רבים מדי. רוב הגברים, נשואים ורווקים, ששאלתי את השאלה הזאת טענו שמבחינתם הנישואים הם לא תרגיל מודעות, ויש להם גם ככה מלא עבודה.
זה כמובן לא מחקר רציני, אבל נדמה לי שזו הבעיה האמיתית. אם אין לנו סבלנות ואומץ להתמודד עם המצב באופן תיאורטי, איך תיראה ההתמודדות המעשית?
ועוד משהו שכדאי לשים לב אליו: לגבי כמעט בכל דרך שנבחר ללכת בה בחיינו, יש גם דרך חזרה. אם גילינו שאנחנו מתייסרים בשרותנו הצבאי, תמיד נוכל להתנחם שזה שלוש שנים וזהו, נגמר. אם בחרנו מסלול לימודים שגוי באוניברסיטה, נוכל להפסיק אותו וללמוד משהו אחר. אם מצאנו מקום עבודה לא מוצלח אנחנו יכולים לחפש מקום אחר, וכך הלאה; להחליף דירה, להחליף חבר... כמעט על הכל אנחנו יכולים להתחרט ולשנות את ההחלטה. אבל חשוב שנהיה מאוד מודעים לכך שהבאת בנאדם לעולם היא החלטה ובחירה שאין ממנה חזרה. החרטה על כך לא תשנה דבר, והאחריות על ההחלטה הזאת היא שלנו בלבד.
אז אם בדקתם טוב עם עצמכם, והגעתם למסקנה ברורה כשמש בצהריים שאתם מעוניינים בהורות, רגע לפני שאתם רצים לעשות את השכפול הראשון שלכם, זכרו שזו לא בושה לעשות שיעורי בית לפני המבחן שעומד לשנות את חייכם ללא הכר.
לפנייה לכתב/ת 
זוגות פרק ב', בלי ילדים משותפים
צילום: Jupiter
מומלצים
