פשוט תשתקו
"אם יש לקח שצריך להילמד ביום השואה זה הסוד השותק שלא על הכל בחיים יש תשובה". טלי פרקש מבקשת שנתמקד היום בזיכרון הנספים ולא במחלוקות תיאולוגיות
טור אמור להיכתב. מילים אמורות לזרום על הדף ולהפוך לרעיון, להביא משמעות או עמדה. אך עדיין לא ברור לי איך מבטאים שתיקה. פרשת השבוע, מות שני בני אהרון הכוהן ותגובתו התמוהה, קרעו אותי באחת משלוות השבת, אל הכאוס הימים ההם, 60 וכמה שנים אחורה.
עת נמנמנו, נינוחים ורגועים עם תום סעודת השבת, הגיח הבן עם השאלה: "אמא, זה שהילדים שלו מתו" (לקח לי כמה רגעים להבין למי הוא מתכוון), "היה בהלם נכון? מתי שמישהו בהלם, אז הוא לא יכול לדבר, בגלל זה הוא לא אמר כלום, אני צודק"? שאל הילד, רטורית כמובן. כי לכל תמיהה יש מענה. ואמא מתוקף תפקידה,"יודעת כל", צריכה לספק את הסחורה. ואם היא לא יודעת, שתברר ותחזור עם פתרון מניח את הדעת. ואיך מסבירים עכשיו לילד ולעיניים המביטות בך בציפיה לאישור, כי לא לכל שאלה תשובה?
ולמה בכלל להיטפל לילד בן שמונה, למגבלות הגיל הצעיר, אם גם אנחנו לא מצליחים להסתפק ב"אין תשובה". אם גם ליצורים הדעתניים והנחרצים שגדלנו להיות, יש רצון כפייתי וחסר מנוח להתנחם בתשובות?, להניח כל סוגיה קטנה כגדולה בתא אפרפר עם הקישור העיצבי "הנכון" והמרגיע.
יום הזיכרון לשואה ושוב צץ ועולה מהאוב הויכוח. שוב דשים הצדדים בשואה ולקחיה האמוניים. שוב מציפים את המרחב נסיונות הסבר, מאולצים, מגומגמים, מתנחמדים ומתריסים. חלקם ממיתים את הישות העליונה וחלקם מביאים הוכחות לקיומה. אלה מנפנפים במספרים שעל זרועות קרוביהם כהוכחה בלתי ניתנת לעירעור לסברתם הנכונה, וחבריהם נתלים באחרים שאמרו מה שאמרו. שתרצו מה שתרצו. כולם כאחד מתיימרים להבין, לתת תשובה ופתרון לזוועה ולתופת. ואין. פשוט אין.
ושוב אני, חוזרת לילדה קטנה בתלבושת אחידה. זו היושבת ומאזינה לשואה אותה מציירת באוזניה מחנכת כיתה ח'. מסכמת בכפייתיות במחברת על ילדים רכים שנקרעו מאימותיהם ועלו במשאיות לאבדון. משחזרת אדמה הרועדת מנספים-חיים השוכנים תחתיה. רעב, חרפה וזוועות שאין הדעת תופסת. והעט חורט, והדף מתעד את כל. ואז נזרקת השאלה, "למה?", והיא , אמיצה שכמותה לא מהססת, עונה בחזרה במילותיו של האדמור מסלונים: "וידום אהרון".
אין תשובה.
אם יש איזה לקח שצריך להילמד מהיום הזה, ויותר מהוויכוח שמסרב בכל פעם מחדש לגווע, זה הסוד השותק שלא על הכל בחיים יש תשובה. ולא הכל מתיימרים אנו לדעת. והצורך "להתאמץ" ולזעוק בקול גדול "לי יש, ואני יודע!" כמו התלמידים הנודניקים בכיתה לא עושה לנו טוב בחיים האמיתיים. רק זורע הרס ופילוג בזיכרון הקולקטיבי של כולנו את הזוועה ההיא.
מה שטוב לילד בן שמונה, כשהוא מפליג למחזות הגותיים פילוסופים נוטפי חורים שחורים ושאלות קיומיות, טוב בעצם גם לנו. ללמוד לחיות עם חוסר ידיעה בלי לנסות למצוא לה תחליפים זולים ובלתי ראויים. כי לפעמים המשפט "כשתגדל תבין", לא מתאים. וגם כשגדלים לא תמיד מבינים.
ומי שמוכן להסתפק בתחושת הביחד כששישה מילונים נגדעו מאיתנו. בהדלקת נר, באמירת משניות, וכן גם בצפירה, כל אחד וזיכרונו הוא. בלי ביקורת בלי שיפוטיות מיותרת. בשתיקה מכבדת.
יהי זיכרם ברוך, וכל מילה נוספת מיותרת.
בשערי אושוויץ
צילום: AP
מומלצים
