חוקר טבע נמוך שלי
לא יאומן. הילד שלי, שמתלהב בדרך כלל רק מפיקסלים נוצצים על מסך, הפך בזכות פרויקט בבית הספר לחוקר טבע (נמוך). הוא מתעד את השיח שאימץ כמו צלם שעוגב על דוגמנית על, עוקב בעירנות ומדווח באדיקות על כל ליבלוב ניצן וצניחת זלזל, ואפילו חסם את תיקיית התמונות שלו במחשב בסיסמא. סקרנות טבעית בסיאטל
הן רק נראות כמו עקרות בית משועממות אבל מדובר בסוכנות סמויות שלא בוחלות באמצעים כדי להשיג את מטרתן: גיוס הורים להתנדבות בבית הספר.
לכן, כששכנתי החביבה, סמל החלום האמריקאי (בית בפרוורים, שני ילדים, כלב) מזמינה אותי לצעידה ספורטיבית של בוקר היססתי. זה אמנם נחמד להזיז קצת את האיברים אבל למה עכשיו? מצד שני, הילדים שלנו חברים ולומדים יחד בכיתה, ו"צריך לשמור על קשרים". אז השחלתי את עצמי לסט בגדי הליכה דנדש, משקפי שמש וכובע, ויצאתי.
אחרי חמש דקות באוויר הדליל, תוך כדי החלפת ברכות ואיחולים, נזכרתי לפתע שהשכונה שלנו הררית במקצת - טוב, הגזמתי. בכל אופן, יש בה גבעות קטנות ומטריפות שנראות תמימות כשיושבים מאחורי ההגה, אבל בצעידה מהוות אתגר לא פשוט.
בעודי מנסה להדביק את קצב ההליכה של שכנתי הזריזה והמזרזת במעלה ה"הר", היא מסירה את הכפפות ומסתערת אל המטרה. לגייס אותי להתנדבות בבית הספר בו "לומדים בכיף" הילדים שלנו. בנסיונות להחדיר חמצן לריאות ולהדביק את הפער, אני מוותרת על דיבור ומתרכזת בהנהון, שמתפרש בתרבותנו הים-תיכונית כ"מה עכשיו התנדבות?". אבל אצלה מתקבל כ"כמובן, אני מוכנה להתנדב ואפילו במרץ".
היא המשיכה לדבר על חשיבות התרומה לקהילה ומעורבות ההורים; אני התקשתי להתרכז בהחלפת האוויר בין הריאות לסביבה, ולכן בהזדמנות הראשונה שזיהיתי (כששכנתי נופפה לשלום לסוכנת סמויה שצעדה מולנו בחיפוש אחר מטרות נעות), אמרתי שאשמח לקבל את תקציר הדברים במייל, עם קישורים לרלוונטיים. ידעתי שזה יעשה את העבודה, כי האמריקאים אוהבים מיילים וקישורים לאתרים. באותו רגע חשבתי שבכך מילאתי את חובי לקהילה. הו, כמה טעיתי.
המשך הפרשה הגיע מכיוון לא צפוי. בני הבכור, שבדרך כלל מתלהב מהיבהובי פיקסלים במסך, חיכה לי בסוף יום הלימודים וכולו אחוז התרגשות. ללא הכנות מיותרות הוא החל לדבר בשטף על פרוייקט סביבה שלקראתו הוא מצפה בצורה לא אופיינית, והראה לי מזכר מודפס ששלחה המורה המפרט את מטרות הפרוייקט, והערה בכתב יד על כך שבני ישמח אם אוכל לעזור בכיתה במהלך הפעילות.
אתם מבינים איך האמריקאים האלה מזיזים הרים? פלא שהגיעו לאן שהגיעו? הבטתי במזכר אבל עדיין לא נשברתי. הבטחתי ללמוד את הנושא ולהחזיר תשובה בהקדם.
בבית חיכה לי המייל הממולכד משכנתי הצועדת. זהו, אמרתי לעצמי. נדחקתי לפינה. לחצתי על הקישור והתחלתי לקרוא.
בשבוע שלאחר מכן, מצויידת במצלמה דיגיטלית ואת ביד, התייצבתי בשמונה אפס-אפס בפתח כיתתו של בני עם עוד שלושה מתנדבים שהסוכנות הצועדות הצליחו לגייס. ראיתי את חיוך הירח של בני שקלט אותי מזווית החדר, ואת ההתרגשות הגואה.
המורה עדכנה אותנו על הפרטים בקצרה, בהנחה שכולנו ביקרנו בקישורים הרלוונטיים. מטרת הפרוייקט היא לבנות קשר ולהטמיע אהבה לטבע בקרב תלמידים דרך עדשת המצלמה. בשעה הראשונה התנדב אב חובב צילום סטילס, שדיבר עם הילדים על תפעול מצלמה וטכניקות צילום בסיסיות. הילדים היו באקסטזה. כל אחד הגיע מצויד במצלמה מהבית, והדרך אל החוץ הייתה עכשיו קרובה מתמיד.
חלקו השני של השיעור התבצע בחורש הטבעי הצמוד לבית הספר. יש שם המון עצים, שיחים, חרקים וכל מיני זוחלים אחרים שהילדים התרגשו לקראתם במיוחד. המורה ביקשה לצלם דברים בטבע שמוצאים חן בעיניהם, והילדים החלו להקליק בהתלהבות. הם רצו ללמוד על הצמחייה המגוונת ובעלי החיים בסביבתם הקרובה דרך הצילום משום שהחוויה היתה אישית ומרגשת להם. כמה פשוט, ככה חכם.
ככה זה נמשך חודשיים שבמהלכם דגמתי בכל שבוע עם ההורים האחרים את החורש הטבעי מאחורי בית הספר. אני הבנתי את הפרנציפ אחרי שני שיעורים בין צמחים וחרקים, אבל נראה שהילדים רק התחילו ליהנות. במחשב שלנו בבית הוקמה ספרייה בשם "צילומי טבע", ש"הפספוס" הצמיד לה סיסמא, פן מישהו יעיז לבצע שינויים או ידלל את קבצי התמונות הנערמות שם בקצב.
באחד השבועות במסגרת התוכנית נקרא "אמץ צמח". הילדים בחרו כל אחד בשיח או עץ בחורש הטבעי, הדביקו להם תג עם שמם, ומרגע זה נמצא ליתום אב או אם אשר יטפלו בו בחודשים הקרובים ויחוו את התפתחותו האיטית.
היה מפתיע שהיצורים התזזיתיים הללו, שחיים בקצב מסחרר, מתרגשים כל פעם מחדש כשהם פוגשים ב"ילד" שלהם. הם תיעדו את העצים מכל זווית אפשרית, כמו צלמי אופנה מאומנים שעטים על דוגמנית צעירה מנציחים את פיתולי גופה בשלל פלאשים מסנוורים, איירו אותם, מדדו את ממדיהם המשתנים ודיווחו על כל שינוי באתר אינטרנט שהוקם למטרה זו.
אבל הכי מדהים היה לראות כמה ההתנסות הזו שיפרה את כישוריהם להבחין בשינויים מזעריים בטבע הסמוך, ולראות את העירנות והרגישות שפיתחו כלפי הירוקים המאומצים. האפקט הזה נמשך גם אחרי שעות הלימודים, אז נלקחתי לטיול בגינה המקיפה את הבית כדי לחזות במספר עשבים שוטים שהנצו בערוגת הפרחים המלבלבת לאחר שהגנן שכח לעקור אותם מהשורש, ובני שקל לאמץ אותם.
חלפו עברו חודשיים. "מצלמה בשירות הטבע" היה כתוב בשלט שנתלה באולם הספורט בבית הספר, בו התקיימה תערוכת צילומי הטבע של בני כיתה ב' 3. היצירות הוגדלו ונתלו על קירות בליווי ספוט תאורה המזכיר תצוגות במוזיאונים בעלי שם.
כל ילדי בית הספר והוריהם הוזמנו לאירוע, ובני - כמו שאר בני כיתתו - הסתובב באולם בחזה מתוח. באותו ערב נמכרו מספר לא מבוטל של תמונות והכסף נתרם לפרוייקט צדקה מקומי. מי היה מאמין שכל כך הרבה טוב יוצא מכמה צילומים של שתילים בחצר בית הספר?
אחרי התערוכה שמעתי ממקורות בכירים שהפרוייקט הבא כבר בתכנון. מאותו רגע הקפדתי להימנע מלהראות במסלול הצעידה של הסוכנות, פן מישהו תנסה לגייס אותי לעוד פרויקט. הכל היה טוב ויפה אבל חשוב לא פחות ללמוד את המשפט "כל המוסיף גורע", וחשוב לא פחות לשנן את המשפט "תעזבו אותי כבר, באמא שלכם".
הטורים הקודמים של הירוקה מקינואה:
לפנייה לכתב/ת 
