רשלנות פושעת

הנה כמה דברם שכדאי להביא לידיעתו של דני ענבר, יוצר "הפליליסטים": במשפט פלילי, מה שהוא קורא לו "תביעה" ידוע בשם "כתב אישום"; לא בג"צ שלח את מרדכי וענונו לכלא; כאשר אומרים לנאשם בסוף משפט שהוא נמצא אשם או זכאי, קוראים לזה "הכרעת דין" ולא "הקראת דין", כפי שטענו הכתוביות בסרטו. דקדוקי עניות? לאו דווקא. לו דני ענבר היה משרבב ביטוי מתחום הכדורסל לדיון בכדורגל, אפילו מעריציו המושבעים היו נזעקים, או לפחות מבליעים גיחוך.

זה היה סרט מבולבל שנועד להציג בפנינו את הפרקליטים הפליליים המובילים בישראל. אבל מדוע נבחרו משה שרמן, רויטל סוויד, אביגדור פלדמן, ששי גז וציון אמיר דווקא? האם בזכות תרומתם לעולם המשפט, או לזכויות האדם של מרשיהם? האם זה בשל רשימת הצלחות מסחררת שלהם, או בגלל רשימת הלקוחות האטרקטיבית שלהם?

ענבר מארח את גז. חדר חקירות? מתוך "הפליליסטים" (צילום: ערוץ 2)

מסדר זיהוי "הכוכבים"

תשפטו בעצמכם: מארי פיזם וריקו שירזי, האחים אוחנה ושלום דומראני, משה קצב ודודו טופז המנוח. מי צריך יותר מזה כדי להיחשב "בכיר"? זמן המסך שניתן לכמה מן הלקוחות הללו מעיד בעד עצמו: "בכיר" הוא מי שידע להתחבר ללקוח שמסקרן את הצופים, ולעשות מזה כסף.

ולפיכך נגררו הבכירים הללו לאולפן מאולתר שנראה כמו חדר חקירות משטרתי בהפקת המתנ"ס המקומי, ונשאלו שאלות מאד בסיסיות על יחסיהם עם לקוחותיהם ורגשותיהם כלפי האנשים הללו, והשיבו תשובות מאד בסיסיות על תפקידם של עורכי דין בתחום הפלילים, אבל לא נשאלו אפילו שאלה חשובה אחת.

למשל, כיצד קורה ששיעור המורשעים בישראל כה גדול? האם באמת זקוקים עבריינים "כבדים" לעורכי דין מתוקשרים ויקרים כדי להצילם מגורל אכזר, או שמא יש בעסק הזה גם אופנות ומשחקי תדמיות? האם באמת רשימת הזיכויים שלהם מסחררת וזוהרת? ומהם היתרונות שהם מצפים להם מעצם הסכמתם להופיע במיזם התמוה של ענבר?

עו"ד שרמן. סוטר ללקוחותיו? מתוך "הפליליסטים" (צילום: ערוץ 2)

את מי מעניין עוד עו"ד?

הוא מחלק למרואיינים שלו ציונים מוזרים. למשל, עו"ד ציון אמיר, ש"בכל מה שקשור למקצוע, הוא סופר מקצועי". עו"ד סוויד זכתה לאמונם של ראשי משפחות פשע, למרות שהיא "שברירית". לו היתה גבר נמוך קומה ותכול עיניים ואב לילדים – האם גם אז היו מדגישים את העובדה שבחרה לייצג, למרות הנתונים הללו, את מארי פיזם? עו"ד משה שרמן צועק לפעמים אפילו על לקוחותיו, וזה ככל הנראה נתפס כסוג של מעשה גבורה. הוא גם סוטר למי שהודה בלחץ החוקרים בעברות שלא ביצע, תארו לעצמכם.

הסרט נע בין שאלות כאילו-ערכיות כגון, האם הפרקליטים הם באמת נורא יקרים, לבין נסיון לשרטט פרופיל שלהם כאנשים חבוטים בעבודה סיזיפית ושוחקת. בין לבין תמצאו מבחר הגיגים מן הפילוסופיה של שירזי: כשאדם "רגיל" מבצע עברה סולחים לו, כששירזי מבצע עברה נטפלים אליו. וגם: "כל אחד עושה עברות. יש כאלה שנתפסים".

מתוך "הפליליסטים". הצצה לחיים מתחת לגלימה (צילום: ערוץ 2)

נעים להכיר, אבל שלא נפגש בחיים

חדר החקירות המאולתר אליו זומנו הפליליסטים נועד, כך אני מניחה, ליצור רושם כאלו יש שם מין עיתונות חוקרת שכזאת. היא התקיימה ברמת הדוקו-סלב שמחבק את המרואיינים מתוך אסירות תודה, פטנט שענבר חתום עליו בסרט על אודות ארקדי גאידמק ובזה שחשף את דמעותיו של רמי קליינשטיין. ילדותו הקשה של עו"ד שרמן, הרקע הדתי של עו"ד סוויד, נטייתו של עו"ד פלדמן לאחר לדיונים, ציון אמיר משחק טניס וששי גז שמתוודה על מראהו הקשיש משנותיו היו הערכים המוספים של הסרט.

העריכה התזזיתית שלו וחוסר המקצועיות העיתונאית שניכרו בו היטב בהימנעות מעימות עם המרואיינים, סנגורים וחשודים גם יחד. המשוואה שנוצרה בו בסופו של דבר, בין ה"אמת" וההגיגים של שירזי לבין אלה של אביגדור פלדמן, היא חבטה נוספת בסדרה של עלבונות לאינטליגנציה של הצופים.