שתף קטע נבחר
צילום: דריה ורועי בן-יוסף

לטייל עם הילדים בהודו? השתגעתם לגמרי?!

צעירים רבים נוסעים לטיול אחרי הצבא, אבל כשאתה באמצע החיים, עם ילדים, זה לא פשוט. אחרי שהדפו תחנונים והפחדות מהמשפחה - נסעה משפחת בן-יוסף על ילדיהם הקטנים לחודש להודו, וחזרה עם חוויות מטורפות וגם עם סדרת וידאו. פרק א'

הכל התחיל יום אחד כשרועי (31), בעלי, החליט שהוא, אני (32) והילדים, עלמה (5) ואורי (3.5), נוסעים להודו. כפולניה החוששת מהכל, סירבתי ומייד אך רועי פתח במסע שיכנועים: מוזיקה הודית הושמעה בבית 24/7, ב-youtube הוקרנו סרטונים אותנטיים על הודו ובהזדמנויות שונות המתינו לי שמלות הודיות בשקיות מרשרשות (שזה, כמובן, מה ששיכנע אותי בסוף).

 

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

כשהשמועה פשטה במשפחה, הבהלה הייתה רבה: הסבתות הקימו תנועת התנגדות; הסבים הציעו שוחד אם נוותר על הרעיון המטורף; האחים ערכו מגבית למימון דמי הביטול של הכרטיסים; והביטוי "השתגעתם לגמרי" היה המשפט הראשון ששמענו מכל מכר, קולגה או מוכרת בסופר.

 

כולם סיפרו לנו סיפורי זוועה על מטיילים בהודו, הבטיחו לנו שהילדים יחלו קשות או שנאבד אותם, שיאכלו אותנו חיות פרא, שנרד במשקל, שלא נתקלח חודש, שנישן עם עכברים, שישדדו אותנו ומה לא... התחושה הכללית שקיבלנו הייתה שאנחנו ההורים הכי מטורפים, סתומים ומשוגעים שנבראו אי פעם.


להודו, ודווקא עכשיו? עלמה, רועי, דריה ואורי (צילומים: משפחת בן-יוסף)

 

שיחות עם בורא עולם במהלך כל טיסה

המסר עבר, ובישיבת חירום הורית שכונסה בסלון, החלטנו לבטל את הנסיעה. ואולם, למזלנו הטוב, הציפייה לבאות והאמונה החזקה שהטיול הזה פשוט נכון עבורנו, ניצחו את החששות כך שבסוף הגענו לשדה התעופה ארוזים ומרוגשים.

 

הפרידה מהמשפחה הייתה מחזה קורע לב: ראינו בעיניהם שהם בטוחים שזו הפעם האחרונה שהם רואים את הנכדים, ולמרות ששידרנו עסקים כרגיל, לא אכחיש שניהלתי כמה וכמה שיחות עם בורא עולם במהלך כל טיסה ונחיתה, בהן שולבו כל הסיפורים ששמעתי, בתוספת תחינה שהסוף יהיה אחר הפעם. בתודה מראש.

 

חששנו הגדול ביותר היה מרגע הנחיתה בדלהי. הבטיחו לנו שהמון אדם יצבא עלינו מיד כשננחת, ושבתוך שניות הילדים יאבדו לנצח. ביקשו מאיתנו שאם יש לנו ולו מעט אחריות הורית, שנקשור אלינו את הילדים עם חבל (!).


הבטיחו לנו שהילדים יחלו קשות. רועי עלמה ואורי בדרך לטבילה בים בגואה

 

הגבול הדק שבין הסברה לבין הפחדה

מצויידים בהנחה זו, יצאנו מבטן המטוס ולכן אין פלא שברגע שראינו את הגבר ההודי הראשון, הידקנו את האחיזה בילדים עד שממש הכאבנו להם. ואולם, ברגע שהסדרנו את נשימתנו והרמנו את עינינו, גילינו שמדובר בסך הכל בבחור אחד, חייכן ושלו המחזיק בידו שלט מאיר עיניים ועליו מתנוסס השם שלנו. אותו בחור מקסים הוביל אותנו לחנייה, שם חיכה לנו ג'יפ מפנק שלקח אותנו למלון נקי, שבו בילינו את הלילה הראשון.

 

הרגע המכונן הזה, בו התנפצה לרסיסים התיאוריה המפחידה הראשונה שהגיעה איתנו מישראל, שיכפל את עצמו במהלך הטיול במגוון סיטואציות, שוב ושוב. לצערי, לקח לי קצת יותר מדי זמן להבין שהפחדים מוגזמים ושהאגדות אורבניות. בתוך כך, בזבזתי שעות רבות על "תיזהרו!" "אמאל'ה" ו-"אנחנו לא בישראל!".

 

ולכל מי שמפחד, אני חייבת לומר לפני סיום, שבגדול, הידיעה שיש ממה לחשוש היא טובה, שכן היא מגינה עלינו וגורמת לנו להגיע מוכנים לסיטואציה. אך קיים גבול דק שאין לחצות אותו, בין הסברה לגיטימית לבין הפחדה שאינה נחוצה, במיוחד בכל הנוגע למקום המרהיב הזה, שנקרא הודו.

 

נמסטה.

 

  • בפרק הבא: המבול

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הפחדים מוגזמים. עלמה ודריה משתעשעות
צילום: דריה ורועי בן-יוסף
מומלצים