הרבה אור, קצת צל
אפשר לכתוב על האלימות והשחיתות, על חוסר הרגישות וחוסר הסובלנות, על תרבות הסמוך והקומבינה, אבל ערב יום הזיכרון והעצמאות ה-62 אבי רט מבקש שנעיף מבט גם באור הגדול במדינה שקמה מעפר ואפר
כנראה שלא במקרה האור והצל הולכים שלובים תמיד זה בצד זה. אי אפשר לאחד בלי השני. כנראה שהחיבור הזה נכון ורלוונטי לחיים כולם, ובלשונם של גדולים - אורות וצללים משמשים בעירבוביה.
בימים הללו שבין יום השואה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות, אפשר לכתוב כאן טור שכולו הלל שירות ותשבחות למדינת ישראל ביום עצמאותה ה-62. אפשר לכתוב על המדינה המופלאה הזו שהתנערה וקמה מעפר ואפר, מדינה שכולה אוד מוצל מאש, שכל קיומה והישרדותה הוא מעשה ניסים אחד גדול. אפשר לכתוב על מדינה שכבר עברה את רף 7 מיליוני אזרחים, חברה במועדון החלל האקסקלוסיבי, ומועדון האטום והגרעין, ומועדון ההיי טק והמדע, ומועדון התורה והחכמה, ומועדון החקלאות והביטחון, ומועדון החסד והנתינה. בכל כך הרבה מועדונים יוקרתיים מדינת ישראל חברה, ובמעמד בכיר ורציני.
כל מי שעיניו בראשו ומעט הגינות בליבו - לא יכול שלא להתפעל ממה שרואות עיניו בשישים ושתיים השנים האחרונות. איך שלא מסתכלים על זה - זה סיפור מדהים של עם, של קליטת עליה שאין כדוגמתה בעולם, של תמהיל אנושי שאין כמותו, של מלחמות וסכנות ביטחוניות, ועוד כהנה וכהנה נתונים ותובנות מעוררי השתאות. מותר לנו לעצור, לטפוח לעצמנו על השכם, לפרגן לעצמנו, ולמלא את החזה באוויר של סיפוק וגאווה.
אפשר לכתוב ולהאריך ולפרט על כל הטוב, היפה, הישראלי, הרגיש והתורם שיש במדינה ובחברה, אבל לצערנו אפשר לכתוב ערב יום העצמאות ה 62 את הכול הפוך. אפשר לכתוב על האלימות והשחיתות, על חוסר הרגישות וחוסר הסובלנות, על התנשאות וגזענות, על ההרס הפנימי וחוסר הלכידות, על תרבות הסמוך והקומבינה, ועל עוד כהנה וכהנה רעות חולות. אפשר לכתוב שלא זאת המדינה שלה בדיוק ציפינו, ושהמצב הוא על הפנים, ולא לדבר הזה התכוון המשורר.
והכול נכון. אפשר לכתוב כך ואפשר לכתוב כך - וכולם צודקים. האורות והצללים. יש בעם הזה כוחות אדירים של טוב וחסד, אהבת אדם וארץ, מסירות נפש ונתינה, חברות ורעות, אכפתיות וערבות הדדית, של פשטות וסחבקיות, של רגישות ועשייה. ויש בעם הזה כוחות של שנאה והרס עצמי, עיוות עצמי ונפשי, התכחשות לערכי יסוד, כוחות של אלימות פיזית ומילולית, ניכור וחוסר סובלנות. הכול נכון, וזו המציאות הישראלית איתה אנו נכנסים ליום הזיכרון וליום העצמאות.
מה שאומר שיש לנו הרבה על מה להתגאות, ויש לנו הרבה עוד מה לתקן. מה שאומר ששום דבר לא בטוח פה, ואנחנו עוד רחוקים מאד מלנוח על זרי דפנה. מה שאומר שיש עוד הרבה מה לעשות ועוד הרבה על מה להתפלל.
אורות וצללים
הגרעין הפנימי הקשה של העם הזה הוא מופלא ומדהים. רק להתבונן באישה כמו אימו של אלירז פרץ הי"ד- בעוצמות המדהימות שלה, באמונה, בכוחות הנפש ובכל מה שהיא אומרת ומשדרת, רק זה פותח צוהר לעוצמות האדירות שיש בנו כעם וכפרטים. היא הרף העליון של הסולם היהודי הישראלי והציוני. כששמים מולה נמושה חסרת אחריות כמו החיילת קם, מבינים עד איזה מקום נמוך אפשר לרדת, ואיפה נמצא הרף התחתון.אין שחור לבן בחיים. אין קיצורי דרך. אין תרופות קסם. יש עם נפלא וקשה, יש יום זיכרון עצוב ויום עצמאות שמח, יש אורות וצללים. עם המורכבות הזו צריך לחיות, להתמודד, לתקן את מה שאפשר ולשמוח במה שיש. לדעת שלא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורים להיבטל ממנה.
ואחרי הכול, במבט על, בסיכומם של דברים ובשורה האחרונה - החיוב עולה בכל כך הרבה על השלילה, האורות הרבה יותר חזקים מהצללים. בסך הכול אפילו על האפשרות להפגין, לקטר ולכעוס צריך להודות. גם זה לא מובן מאליו.
זהו. ככה נכנסים אל הימים הטעונים הללו. אלו ההרהורים בזמן הצפירה עת נעמוד מול הקברים , ואלו ההרהורים איתם נרקוד בבמות השמחה.
אחרי הכול - אלו הימים, וזו התקופה אשר עשה ה'- נגילה ונשמחה בו ובהם.
לפנייה לכתב/ת 
מרים פרץ. אור גדול
צילום: דובר צה"ל
להניף את הדגל
צילום: ישראל מלובני
מומלצים
