הקאמבק של יום הזיכרון
לאחר תקופות בהן הפך מוקד לניגוח, חזר יום הזיכרון למרכז הבמה. מייצגיו שוב מקדמים את מותגי ההכרעה וההקרבה
הוא חזר. אחרי שנים של היעדרות, מתיחות פנים והפרטה, אחרי שכבר הספידו אותו, טענו שהוא שייך רק למשפחות האבלים עצמן וגם בקרבן הובלט הרצון של מי מהן לבגוד בו ולטעון בו מחאה חברתית ופוליטית - הוא חזר. כמעט אל אותם התכנים שהיו בו בשנים הראשונות, כמעט אל אותה סולידריות שאפיינה אותו בשנים המעצבות. כמעט אל אותה א-פוליטיות שקידשה אותו בשנים המכוננות. יום הזיכרון חזר ובגדול. ולא רק זאת, אלא שקבוצות רבות מעוניינות לרכוש להן בו חלקה ונחלה, להביע את שייכותן אליו ובכך אף להצביע על יוקרתו המתחדשת. הקאמבק עשה לו רק טוב.
בשנות ה-80 החל תהליך התפוררותו של הזיכרון הישראלי, ועמו של יום הזיכרון. המשפחות השכולות, לפחות אלה שנמנו עם האליטה בעלת הנגישות לעיצוב סדר היום התקשורתי והציבורי, החלו סופרות את חלליהן כדי ללמד על חידלונה של המדינה. בניגוד גמור לעיתוי בו "התנועה הקיבוצית ספרה את נופליה" כאימרתו של יעקב חזן, על מנת לסמן את תרומתה ולבצר את מעמדה, החל "מניין החללים" של המילניום החדש לסמן את הרצון לפרוש מן הליבה הלאומית.
בשנות ה-2000 אף הפך השכול לשחקן פוליטי במחוזותינו המוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון, המונע כניסה קרקעית לאזורי שיגור טילים, המרסן את המדינאים משימוש בצבא מפחד תגובת משפחות שכולות וקבוצות חברתיות לחללים הנדרשים. השכול הפך לשולל הלגיטימציה הבכיר של הממשל ולמשאב בשימוש ארגוני טרור המעוניינים להתיש את דעת הקהל הישראלית. מצבא המגן על אזרחיו הפך הצבא, לא פחות, לצבא המתמסר להגנת חייליו, תוך בגידה במטרתו המקורית להוות ספק ההגנה לאזרחי הריבון.
דיברו על הפרטת הזיכרון, אף הרהרו בביטול הצורך ביום הזיכרון. הוא הפך סמן למיליטריזציה של החברה, לנוכחותם של סמלים צבאיים לאומניים מעיקים, לאינדוקטרינציה יהודית-ציונית, לכל מה שסותר את האמריקניזציה, הפוסט-לאומיות והקפיטליזם. החלו סופרים דגלים אמריקניים לצד אלה הישראלים, מסקרים בהרחבה אותן משפחות שהצהירו בפומבי על פרישתן מכללי הטקס הלאומיים. לבולטות זכו אלה שגרסו כי "במותם לא ציוו דבר" ושסימנו את שולחיהם, שרי ביטחון וראשי ממשלה מכהנים, כתוקפנים האחראים לאבלם.
טקסים אלטרנטיביים החלו מארחים "קולות מודרים": מעניקים בימה לטראומה הפרטית של החייל, לטראומה הקולקטיבית של הנכבש, למדליקי משואות אזרחיים, פעילי שלום וסרבנים.
והנה, אולי אל מול איום קיומי איראני או ממשל תוקפני אמריקני, אך במיוחד בשל זהות לוחמים וחללים שאינם נמנים עם מי שחווה את התהליך הפוסט-ציוני האינדיבידואלי, החל הזיכרון הישראלי בכלל ועמו יום הזיכרון בפרט - לחזור לתכניו המכוננים.
רונה רמון ומרים פרץ
לא "ארבע אמהות", גם לא "משפחת הבופור" או ממשיכיהם הם סמניו של יום הזיכרון 2010. אלא רונה רמון - שריד לאצולת "האליטות המשרתות", ומרים פרץ – סמל לזהויות החדשות המהוות את מרכז כובד הנטילה בעול - שאבלן הפך ליגון קולקטיבי. לא קבוצות הקוראות בפומבי לפרק את האתוס ולהפריט את האבל, אלא שלל זהויות הפועלות דווקא להיכלל בו ולזכות לחיבוק הלאומי ביום טעון זה: נפגעי טרור, בנות זוג שטרם נישאו לאהובן, אחים ויתומים שכולים הפועלים להיכללות בפנתיאון ולמושב של כבוד ביום הזיכרון.הוא גם חדל להוות רק יום של שכול. מדברים שוב על תרומה ועל מורשת קרב, על לאומיות ועל תרומה לכלל. טקס ממלכתי התווסף בחסות יו"ר הכנסת ושר הרווחה, ועדה ממלכתית לדיון במעמד האחים השכולים יושבת על המדוכה. המדינאים יכולים סוף סוף להישיר מבט למשפחות האבלים הטריות האמונות על שיח לאומי, מבלי לחשוש מלבקרן פן יואשמו במוות חסר תכלית. ולא רק זאת, בחברה הקיבוצית נעשים מאמצים כבירים על מנת להחזיר את הבנים לשורות הלוחמים.
אין ספק, יום הזיכרון ועמו ככל הנראה החברה הישראלית שבו לעידנם העוברי, המגויס והלאומי. אכן מוקדם להספיד את התהליכים הפוסט-לאומיים, אך ניתן ככל הנראה לקבוע כי אנו בסופה של תקופה. עם הרבה עזרה מהפלסטינים, שעמלו ללמדנו כי החרבת המדינה היהודית יקרה להם מכינונה של עצמאות פלסטינית; עם קצת סיוע ממשטר איראני קיצוני שהזכיר לנו כי עידן האיום הקיומי לא תם; בתרומת אחד, גולדסטון, שלימד שלא חשוב מה תעשה ישראל ולוחמיה – גם כשהדבר ייעשה למען הגנה עצמית היא תיוותר מדינה פושעת בעיני שונאיה; ובסיוע קרן חדשה שהמאיסה את כל אלה על המרכז הישראלי.
ובמיוחד בשל אותן קבוצות שסומנו כמועמדות לביצוע מרי אזרחי ופוטש צבאי, הוצגו כגוזלי אדמות, ככובשים הבונים לעצמם את "ארץ המתנחלים", והנה דווקא הן, למרות כל הסיבות לפרוש מהתרומה לכלל, ממלאות את שדרות הפיקוד והלוחמה ומשיבות את המותגים הכרעה והקרבה למרכז הבימה.
כל אלה השיבו את מעמדו של השכול הצבאי ויום הזיכרון הלאומי למרכז הקונצנזוס הישראלי, וסטרו בפרצופו של מי שמיהר להגדירנו כחברת קורי עכביש שברירית. יום הזיכרון חזר, ויתכן, רק יתכן, שעמו גם הגאווה ואף ההרתעה הלאומית.
ד"ר אודי לבל עוסק בחקר השכול והזיכרון, מרצה במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל
לפנייה לכתב/ת 
