שקיק הפתעה

מדהים כמה מעשרות השאלות שנוחתות מדי חודש על שולחנו של הברווז - בשיא הרצינות, המדור הזה מקבל אפילו יותר אי־מיילים ממחלקת התלונות שלנו - קשורות איכשהו למערכת איברי הרבייה הגברית. לא ברור אם זה נובע מעניין אישי או מסקרנות מדעית, רק שהאזור בכללותו מעסיק אתכם מאוד. והקורא ינאי בן־נח אינו יוצא דופן: "אם ניתוח השתלת אשך היה אפשרי", הוא שואל, "האם הדי.אן.איי בזרע שייצר האשך המושתל יהיה זהה לזה של התורם, או לזה של המארח?".

אז כמו שכבר הבנתם, זה שוב הסיפור של מה קדם למה, הביצה או האימבציל. נתחיל בזה שאין ניתוחים להשתלת אשכים מתורם זר - פחות בגלל שזה בלתי אפשרי מבחינה רפואית, ויותר מפני שלהשתיל אשך של מישהו אחר זה רעיון מטופש שאין דברים כאלה, ותכף נסביר למה ועד כמה. אבל קודם בואו נסגור את הפינה של ניתוחי השתלת האשך שכן מתבצעים.

"קח, לאמא שלך כבר הבאתי מתנה אחרת"

(צילום: אימג' בנק / Getty Images)

הניתוחים הקיימים נועדו לתקן מצב רפואי שנקרא "אשך טמיר". מה שקורה זה שבשלבים המוקדמים של היווצרות העובר ברחם, כמה מהתאים הראשונים נודדים אל הגונדות - בלוטות המין העתידיות. אם העובר נושא כרומוזום Y, הבלוטות האלה יתחילו להפריש טסטוסטרון ויהפכו לאשכים, שבמשך רוב ההריון ישכנו באזור חלל הבטן. רק לקראת החודש השביעי יפתחו הביצים הצעירות במסען המופלא אל שק האשכים, שבו יבלו חיים שלווים ונטולי דרמות עד שבעליהן יגלה את הנשים, או לפחות את האינטרנט. העניין הוא שלפעמים תועה אחד האשכים בדרך, ונשאר תקוע באזור המפשעה או בחלל הבטן. הפיתרון הוא לעקור אותו מתוך חלל הבטן ולהשתיל אותו במקומו החוקי בשק האשכים, וזה בסדר, קחו לכם שנייה להתפתל. אם זה עוזר לכם, מדובר בפרוצדורה נפוצה: בערך עשרה אחוזים מהזכרים נולדים עם אשך טמיר אחד לפחות. בדרך כלל זה מסתדר לבד, אבל בערך אחד מכל מאה יזכה לחוות את הכיף הענק של שינוע האשך. רק שכאמור, בזה לא סגרנו את הפינה.

הבה נניח מקרה דמיוני שבו אלמוני ביש מזל מאבד אשך, ופלוני תורם לו אחד. את זה עוד לא עשו, וסביר להניח שגם לא יעשו. לא בגלל שהטכנולוגיה לא קיימת, אלא כי אין שום סיבה לעשות את זה. לאשך, ככלות הכל, יש רק שני תפקידים עיקריים - להפריש הורמוני מין ולייצר זרע. לראשון יש תחליף פשוט יחסית: זריקות הורמונליות שישלימו את החסר בטסטוסטרון ויורידו את הקול בכמה אוקטבות. על החסר בזרע קשה יותר לחפות, אבל השתלת אשך חדש היא לא באמת פיתרון, ובדיוק מהסיבה שבה חשד ינאי מלכתחילה: התאים שבתוך האשך נושאים מטען גנטי זהה לזה של בעל הבית המקורי. אם הוא לא יידחה על ידי המארח, האשך החדש ייצר זרעים שיהיו זהים לגמרי לאלה של התורם. אם יום אחד הם יפרו ביצית, הצאצא או הצאצאית יהיו מבחינה ביולוגית של התורם, לא של מקבל התרומה - ובאמת שיש דרכים פשוטות יותר לזרוק את החיים שלך לפח בשביל ילד של מישהו אחר. 

לק ולנסה

הקורא אלי רוצה לדעת למה הלשון שלו נדבקת לקרח. אנחנו במקומו היינו מפסיקים לצאת עם פולניות

"למה קרח נדבק לדברים?", תוהה אלי ג' מבאר שבע. ולפני שנידרש לתשובה, בואו נדייק: ראשית, קרח לא נדבק לכל דבר. הוא נדבק רק לאצבעות, לשונות, עיניים ואיברים חשופים אחרים שמפרישים זיעה או נוזלי גוף למיניהם. שנית, כמו שיודע כל מי שנדבק אי פעם למאחורה של הפריזר, זה לא כל כך הקרח שגורם לתופעת ההידבקות. זה יותר הקור עצמו.

כשמצמידים לשון לחה ודוחה למשטח קר מאוד, מה שקורה זה שהרוק פשוט קופא והופך לדבק לעת מצוא. אותו עיקרון תופס גם לחלקי גוף אחרים: שכבות העור החיצוניות ספוגות בזיעה שקופאת כשהעור בא במגע עם הקרח, ויוצרת גשר קפוא ודק מאוד בין הקרח לעור. הדרך היחידה לנתק את חלק הגוף האמור מהקרח תהיה לחמם את המקום ולהפשיר את הזיעה, או למשוך בכוח לאחור. אם בחרת באופציה ב', קח בחשבון שחלק מהעור יישאר דבוק למשטח הקפוא, ושזה הולך לכאוב רצח.

עכשיו נשאלת שאלה חדשה לגמרי: למה אנחנו לא מוותרים על חלקים מהלשון שלנו בכל פעם שאנחנו מלקקים קרטיב? ובכן, כי קרח הוא לא מוליך יעיל במיוחד של חום. למעשה, כל החום שהוא מקבל מאיתנו נשאר באזור הליקוק, ממיס את הקרח שבא במגע עם הלשון, ומשחרר אותה. חומרים שמפזרים חום יותר ביעילות, כמו מתכת, כמעט לא מתחממים בנקודה הקטנה שבה הלשון נוגעת. נכון שעוד לא שמענו על סיבה טובה ללקק מתכת קפואה, אבל אנחנו לא צריכים לגלות לקורא אלי ג' שאנשים בבאר שבע כבר עשו דברים משונים יותר כדי לבדר את עצמם.