ילד רע ירושלים

צריך להודות על האמת, מזה זמן מתנהלים להם מרבית התיאטרונים הרפרטוארים בישראל על מי מנוחות נינוחים ושלווים מדי. שום דבר, למעט מלחמות התקציב או מאבקי אגו של מנהליהם, לא מצליח לשבור את מעגל האינרציה המנמנם, ורק מפעם לפעם אפשר להבחין בשוליים בהבלחות של בחירות אמנותיות או ליהוקיות אמיצות באמת.

המאסה הקריטית, מצער לומר, ויתרה במובנים רבים על אומץ הלב, ומדשדשת במחוזות ה"על בטוח", גם כשלכאורה מוגשים לקהל מניפסטים בעלי ארומה פוליטית או חברתית. ברוב המקרים, עושה הרושם שהחיפוש אחר שפה תיאטרונית מאתגרת וחדשנית או רדיקליות תוכנית פינו את מקומם לסטטוס קוו שעובד.

סינדרום ירושלים. אומץ לב נדיר

על רקע זה, ההעלאה המחודשת של המחזה "סינדרום ירושלים" מאת יהושע סובול ובבימויו בסמינר הקיבוצים, מעוררת הערכה והתפעלות; 22 שנים חלפו מאז הוצג המחזה על במת התיאטרון הרפרטוארי הישראלי. אולי בגלל הטראומה ההיא, אולי מסיבות אחרות - מאז לא העז איש לגעת בו.

ערב פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כל שמץ של ביקורתיות על המדיניות הישראלית והנעשה בשטחים הקפיץ את ההמון. כמו בהצגה שבה חייל חמוש מַפְנֶה את נשקו כלפי אוכלוסיה אזרחית, באה המציאות וגרמה לחיזיון האפוקליפטי של סובול להציג פנים מכוערות במראה שאף אחד לא רצה לראותם.

ההצגה עוררה מחאות אלימות מצדה הימני של המפה הפוליטית; פעילי "כך" זרקו חזיזים ופצצות סירחון מהאולם לבמה והמחזאי הישראלי המצליח בכל הזמנים קיבל איומים על חייו והפך בן לילה לאויב העם.

הפנים המכוערות במראה שאיש לא רוצה לראותם

ח"כ מיכאל איתן אמר באותם הימים שההצגה מחלישה את כוח העמידה של ישראל וזיכה אותה בכינוי "סינדרום סובול" או בקיצור SS. לימור לבנת, אז ח"כית צעירה מטעם חירות, עשתה כותרות כשאמרה: "אני בעד דמוקרטיה וחופש ביטוי, אבל שאת ההצגה האנטישמית הזו יעלו, אם הם רוצים, בתיאטרון פרטי ולא בתיאטרון המסובסד".

נעם סמל, גדליה בסר ויהושע סובול, מנהלי תיאטרון חיפה, התפטרו מתפקידם. סובול נסע ללונדון והסערה שכחה, אבל מאז, כאמור, לא ראה המחזה במה. המסר עבר והופנם, כך מסתבר, עד היום.

נבואת זעם שמגשימה את עצמה

כמו סמואל בקט ב"סופמשחק" או ברטולט ברכט ב"אמא קוראז'", כך גם סובול מתבונן בהריסותיו של העולם שאחרי המלחמה הגדולה. נבואת הזעם של סובול, שמגשימה את עצמה יומיום, מציגה חברה שהתפשטה מערכיה, להקה טורפנית של חלכאים ונדכאים שאשליית הכוח הובילה אותם לאיבוד צלם ושיבשה עליהם את דעתם.

על הבמה הם מקיאים את תוצאותיהם הרות האסון של הטירוף המשיחי, הקנאות הדתית והפנאטיות אשר הביאו למלחמת אחים ולחורבן. בשנות ה-80' זה היה נועז. גם היום קשה להישיר מבט אל הנעשה על הבמה הדקדנטית הזו.

להקה טורפנית של חלכאים ונדכאים

הבחירה של סובול להציג את המחזה במסגרת הסמינר עם סטודנטים ובוגרים, גם אם נולדה כברירת מחדל, מוכיחה את עצמה כבחירה משובחת. משהו בבערת הנעורים, באדרנלין וברעב של חבורת היוצרים והשחקנים המצוינת שאסף סביבו, מחדד את האימה.

אין שום דבר פחדני או מתפשר בהפקה הזו שהולכת עד הסוף, וכל אחד מהלוקחים בה חלק הוא אקספרימנט ראוי להתבוננות מדוקדקת. החורבן, שמִתַרְגם דרך הגופות הצעירים הללו לקרנבל, מזוויע כמו מוות שבא מוקדם מדי.

הקנאות והנהגה חדלת אישים שמובילים לשואה בלתי נמנעת, מהדהדים בהצגה כמו קללה שנעה על ציר ההיסטוריה היהודית ומעבירה מדור לדור דחף אובדני. זוהי הצגה על 2000 שנה שלכדו עם שלם במעגל קסמים של אלימות, מוות, טרגדיות וחזיונות תעתועים. יוספוס פלביוס תיעד את זה, סובול חוזר על זה.

פלביוס תיעד את זה, סובול חוזר על זה

עיצוב החלל של אגף ג' בסמינר (או בית המשוגעים הצוהל של סובול) פשוט מדהים. הדס מוצרי ולוסיאנה פלמר הפכו את חדר החזרות הסתמי ליקום ומה שיצרו זו לא רק תפאורה, אלא הוויה. בתוך החלל מתגוללים ביחד שחקנים וקהל, רומסים ברגליהם עשרות אלפי דפי עיתון כמו בזים לאתמול. בניגוד להפקות מעוצבות היטב, במיצג התיאטראלי הזה אין שום דבר מתנחמד או נעים. הוויזואליה מכה בך בכל מובן אפשרי, חונקת, מערערת. הקהל יושב בתוך התפאורה הדקדנטית על חלקי ריהוט ממורטט, נבלע בכאוס.

החיים כאוטיים - תתמודדו

אין ספק שיש שיעדיפו לבעוט את ההצגה הזו הרחק מחוץ למחנה ולבטל אותה בטענות שונות, אבל הגרסה הנוכחית של הסינדרום מקפלת בתוכה כל מה שיש לתיאטרון משמעותי וטוב להציע. נכון, מדובר בטקסט פוליפוני שמונח במקביל כמו שכבות ארכיאולוגיות, מה שלא מקל על הקשב. אבל זו בדיוק הנקודה: החיים כאוטיים – תתמודדו. 

בתיאטרון האבסורד הזה, שמלווה במוזיקה נהדרת של שחר אבן צור לפזמוני יום הדין של סובול, הקהל מחויב גם

בניגוד לרצונו לקחת חלק. המתרחש סביבו אינו מאפשר להתנתק, להתרחק או לשקוע אל תוך אפתיה מבורכת, פשוט כיוון שהצופה הוא חלק מהמציאות.

במידה רבה, "סינדרום ירושלים" מחזיר לחיים את התיאטרון בכלל ואת התיאטרון הפוליטי בפרט. ב-1988 אמר סובול: "סינדרום ירושלים הוא מחזה שהקדים את זמנו". הוא צדק, ההיסטוריה מלמדת שלא קל להיות זה שסוחב את הצלב על הגב.

ובכל זאת, מי שמוכן יהיה לקחת את הסיכון, צפויה לו חוויה תיאטרונית יוצאת דופן. בעולם שמתעקש לדבר בקול אחיד ולצבוע מציאות בגוונים אחדים, זה לא מעט.