האח הגדול

בואו נתחיל בזה ששאקיל אוניל שבר אצבע לפני קצת יותר מחודש, וההערכה הריאלית היא שישוב רק לקראת הפלייאוף. נו, תגידו, לא יפה להיכנס בשחקן פצוע. ובכן, זה נכון בחלקו: את סדר פסח האחרון הוא אמנם עשה על אזרחי, אבל הוא בשום פנים ואופן לא על הרצפה, או למטה, או בירידה. כלומר הוא כן, אבל לא בראש שלו. מבחינתו, שאקיל אוניל הוא שאקיל אוניל הוא שאקיל אוניל.

מאז שהגיע לאן.בי.איי ב־1992, שאק תמיד היה שונה. נכון שכשאתה 2.15 מטר על 150 קילו, להיטמע בקהל זה משימה לא פשוטה בכלל. אבל זה לא רק הגוף הענק של הילד־גבר הזה מניוארק שעשה את ההבדל: אוניל לבש את האן.בי.איי עד שנהיה קטן עליו בצדדים. בליגה שכמעט מנסה להכתיב את כוכביה, הוא לא פחד להגיד את שעל ליבו. אם מישהו הביט פעם בנעל שלו וחשב שהיא גדולה, זה רק בגלל שהפה שלו לא היה בפריים. הבחור חתום על כמה מהציטטות היותר משונות וצבעוניות ב־20 השנים האחרונות של הליגה, לא כולן סימפטיות במיוחד. את יאו מינג - שב־2003 החזיקו ממנו הסנטר הגדול הבא - הוא קיבל בהערה גזענית למדי. את פיל ג'קסון הוא כינה פעם "בנדיקט ארנולד", כשמו של עריק נודע לשמצה ממלחמת העצמאות האמריקאית.

"אמרתי לספר שלי שיעשה לי מחבל שיעי"

(צילום: אימג' בנק/GettyImages)

הרשימה ארוכה יותר, כמובן, וגם לא מסתכמת בפה גדול. קחו את עניין קובי ברייאנט, למשל: אחרי שעזב את הלייקרס בקיץ 2004 ובמשך כמה חודשים טובים, אוניל פשוט סירב להכיר בקיומו של מי שהיה חברו לקבוצה במשך שמונה שנים, אפילו אם "חברו" זאת לא בדיוק המילה. אם שאלו אותו על הבחור ההוא שעזר ללייקרס לגרוף שלוש אליפויות רצופות בתחילת העשור הקודם, אוניל היה בדרך כלל משיב בשאלה: "מי?". וזה כמה שנים לפני שפתח את פיו הלירי כדי לשאול במועדון היפ־הופ: "קובי, מה הטעם של התחת שלי?". עכשיו, אל תבינו לא נכון. פירוק הצמד "שאקובי" אכן היה טראגי, פתאומי ומשמעותי לכל הנוגעים בדבר. אבל בזמן שבראיינט מילא את פיו משקולות בחדר הכושר, אוניל דאג לשמור את הריב המתוקשר בחיים ואת עצמו על סדר היום. מתברר שזה יותר קל מלנצח 80 משחקים בעונה.

התקשורת האמריקאית נפלה בקסמו של שאק פעם אחר פעם, וקשה להאשים אותה: אי אפשר שלא לחבב את השטותניק הגדול שמטביע על אנשים, ממציא לעצמו כינויים, רוקד ושר ומשחק בסרטים מחרידים. לציבור האמריקאי לא ממש הפריע שכמעט כל קבוצה שעזב - מאורלנדו דרך הלייקרס, ממיאמי ועד פיניקס - נשמה לרווחה ושמחה להיפטר ממנו. גם העובדה שהוא בעצם מקצוען מפוקפק, שמגיע שמן למחנה האימונים ודוחה ניתוחים לעונה כדי שלא ייפלו לו על החופש, לא פגמה בסגידה ההמונית. לא כל עוד נלוו לזה 25 נקודות ו־12 ריבאונדים למשחק.

בשנים האחרונות הפך אוניל לעוד סנטר ממוצע בליגה, ומשום מה גם זה לא רוקן אותו. להפך: לפעמים נדמה שהוא מלא בעצמו יותר מאי פעם. רק לפני כמה שבועות, לפני משחק של קליבלנד נגד אורלנדו, הוא התרעם על כך שסנטר היריבה דווייט הווארד מכונה "סופרמן" במעגלי הכדורסל. 48 דקות ו־106:115 לקאבלירס מאוחר יותר, הוא אמר "תגידו לי אתם מי סופרמן האמיתי". בדרך לחדר ההלבשה הוא כבר סינן "סופרמן בתחת שלי".

שאקיל אוניל כבר בן 38. בתחילת העונה הוא הגיע לקליבלנד כדי לעזור ללברון ג'יימס להשיג את טבעת האליפות הנחשקת. המנטרה שאימץ, Win a ring for the king, נועדה אולי להראות לעולם שהוא יכול לשחק גם תפקידי משנה, אבל זאת אחיזת עיניים. מגלומניה היא לא תלויית סיטואציה, ואדם שעבד קשה כדי לבנות לעצמו תדמית מסוימת לא הולך לזרוק אותה לפח כדי להתרגל לאחרת. אוניל אולי השלים עם הירידה ביכולת, אבל לא עם הירידה בפרסום. ואם אפשר ללמוד משהו מאלבומי הראפ, הסרטים הגרועים וזריקת הזין באימונים לאורך השנים, זה שהאיש הוא קודם כל סלב ורק אחר כך כדורסלן.

שחקנים גדולים אחרים שפרשו נעלמו מהמפה במהירות. האם נראה לכם שיש סיכוי לתרחיש דומה עם הר האדם הזה? ממש אין. מר אוניל כאן כדי להישאר, גם אם למשחק האולסטאר האחרון הוא קיבל שליש מהקולות שקיבל דווייט הווארד וכמה מאות אלפים פחות מטרייסי מקגריידי ומאלן אייברסון, שנמצאים שלושתם במרחק מסיבת עיתונאים אחת מסוף הקריירה. לא. תסמכו על שאק שימצא דרך להישאר רלוונטי. בעבר הוא שילב דומיננטיות כמעט לא הוגנת על הפרקט עם פה גדול, מניפולטיבי ומשעשע; עכשיו, כשגם קליבלנד נראית לא פחות טוב בלעדיו, חייבים לתהות אם כל מה שנותר מאחד הסנטרים הגדולים בתולדות המשחק זה חשיבות עצמית מנופחת שהוא אוחז חזק־חזק בתשע אצבעות בריאות.