תקדים קנדי: כך הפך ניק קלג לשם החם בלונדון
ב-1960 הצליח ג'ון קנדי הצעיר לנצל את המדיום החדש כדי לגבור על יריבו בבחירות בארה"ב. 50 שנה חלפו מאז והעימותים הטלוויזיונים עשויים לעשות היסטוריה גם בבריטניה
בשבוע שעבר קיווה ניק קלג להנהיג את הליברל-דמוקרטים להיות המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט בלונדון. אולם 90 דקות בלבד הספיקו לו להפוך לשם החם ביותר בפוליטיקה הבריטית ולגרום לו לכוון גבוה עוד יותר.
בריטניה ערכה ביום חמישי האחרון את העימות הטלוויזיוני הראשון בתולדותיה, והממלכה נערכת כעת לשניים נוספים לקראת הבחירות הכלליות ב-6 במאי. כלי התקשורת מיהרו להכתיר את קלג הצעיר בתור המנצח הבלתי מעורער בעימות, שבו הפגין את כישוריו הרטוריים ושבה את לבו של הקהל.
ניצחון לקלג, ניצחון לטלוויזיה (צילום: רויטרס)
התוצאה היתה ברורה בסקרי דעת הקהל של עיתוני יום ראשון שפורסמו היום: "סנדיי טיימס" קבע שקלג הוא הפוליטיקאי האהוד ביותר על הבריטים מאז ווינסטון צ'רצ'יל. לפי סקר העיתון "אינדפנדנט", הליברל-דמוקרטים זינקו ל-29 אחוזי תמיכה, ועקפו בסיבוב את מפלגת השלטון, הלייבור, שהסתפקה ב-27 אחוזים. השמרנים ממשיכים להוביל עם 31 אחוזי תמיכה.
אולם סקרים אלה יכולים להטעות, שכן בגלל שיטת הבחירה במחוזות הנהוגה במדינה, מפלגה חייבת לזכות ברוב המחוזות ולא ברוב הקולות במדינה כדי לנצח בבחירות. פירושו של דבר שיכול להיווצר מצב שבו הליברל-דמוקרטים יגיעו למקום השני בכל מחוז אפשרי - אך עדיין לא ייזכו במושב אחד בפרלמנט.
עם זאת, ההערכה היא שקלג ייזכה גם למושבים בפרלמנט וייתכן שאף יוביל את מפלגתו למקום השני. אם המומנטום יימשך - השמיים הם הגבול עבורו. כך או כך, סוקרים מעריכים שבחודש הבא לא תשיג אף מפלגה רוב מוחלט בפרלמנט, לראשונה 1974. כלומר, גם אם קלג יגיע למקום השלישי, כל מפלגה מנצחת תזדקק לתמיכתו כדי לשלוט.
כוח המסך
אז איך הפך למעשה קלג למועמד החם בבחירות? פרשנים בבריטניה מצביעים על אפקט העימות הטלוויזיוני בתור הסיבה לזינוק האדיר של קלג והליברל-דמוקרטים בסקרים, לצד הסלידה ההולכת וגוברת משתי המפלגות הגדולות - הלייבור והשמרנים - שנוהגות להחליף את השלטון ביניהן.
תקדים קנדי. העימות ההיסטורי בבחירות בארה"ב ב-1960
בארצות הברית יודעים לספר על "תקדים ג'ון קנדי", שהשיק את עידן הטלוויזיה בפוליטיקה האמריקנית. ב-1960 התמודד סנאטור קנדי הצעיר מול סגן הנשיא המכהן, ריצ'רד ניקסון, במערכת בחירות שתוצאותיה נראו ידועות מראש. מעטים האמינו שמועמד חסר ניסיון כמו קנדי יוכל לגבור על המנהיג הרפובליקני.
המפנה התחולל ב-26 בספטמבר כששני המועמדים היו הראשונים לערוך עימות ששודר בטלוויזיה. ניקסון היה זר למדיום החדש: הוא הגיע חיוור בעקבות ניתוח, סירב להתאפר ודיבר באופן מסורבל. קנדי, לעומתו, השכיל להשתמש במסך הקטן כדי להדגיש את יתרונותיו: המראה הצעיר, הכריזמה המפורסמת וסיסמאות קצרות וקולעות. ואכן, קנדי הוכתר כזוכה הגדול בעימות, בעוד היחידים שסברו שניקסון ניצח היו אלה שהאזינו לאירוע ברדיו.
קנדי היה זקוק ל-60 דקות בלבד כדי לשכנע את הבוחר האמריקני להעניק לו את קולו. האם לקלג הספיקו 90 דקות בעימות של השבוע שעבר? האם יריביו - דיוויד קמרון השמרן וראש הממשלה גורדון בראון - יוכלו להפיק לקחים ולהדביק את הפער בשני העימותים הטלוויזיוניים שנותרו עד הבחירות? התשובה תהיה בעימות השני בשבוע הבא, וסביר להניח שכל המועמדים יבואו מוכנים לקרב.
לפנייה לכתב/ת 
