קופטש ואני

הנה שיעור מזורז בפנג שוואי של נפש האדם: בראש של כל אחד מאיתנו יש בוידעם. אל הבוידעם הזה אנחנו זורקים את כל התכונות שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. וולגרי, דרמה קווין, אגואיסט, סוטה, אלים, חמדן.

"הולילנד" קטן ואישי שחי בתוכנו ולפעמים גם מחלק לנו הוראות. יובל שגב הדחיק את התכונות האלה כל כך חזק, שהן גיבשו אישיות משל עצמן. עכשיו הן קוראות לעצמן בובי, החבר הדמיוני של עופר שהוא גם סוג של חבר דמיוני של יובל שגב.

"בובי ואני". מטורף בעולם של שפויים או שפוי בעולם של מטורפים?

בכל מקרה, בובי דובר אנגלית. אני לא יודעת מה זה אומר על התת מודע של עופר, ולמה שמישהו ירצה להדחיק שפה שנייה, אבל זה המצב. הוא מלווה את עופר לכל מקום, וכמובן שעופר הוא היחיד שרואה אותו.

משום מה, כל האנשים מסביב לא השכילו להדחיק באלגנטיות את התכונות האיומות שלהם, והם דווקא מגיעים בהצלחה לביטוי מלא של הפסיכוזה שלהם. וכך נבראה כר פורה להרבה קומדיות: אדם שפוי יחסית, שחי בעולם של מטורפים, שיכלו בקלות להיות גם דמויות קומיקס.

אחרי שעופר מפוטר מהעבודה בעמק הסיליקון של תעשיית הבידור הוא חוזר לגור עם אמא שלו ועם המאהב התימני הצעיר שלה בחיפה (מיקי קם במבטא אמריקני מחריד, ועידו מוסרי, שילוב מחריד לכל הדעות), עובד אצל חוקר פרטי פסיכופט (גל זייד, אלא מה), ומאוהב בשכנה שלו, שלמדה איתו בבית ספר ושני ההורים שלה, כמה רומנטי, מתו (רוני הדר).

בכל הדילוגים האלה מלווה אותו בובי (רועי עידן המצוין, ששיתף פעולה עם שגב גם ב"חיות פשע"), שמאוהב בעופר בעצמה שנעה בין דאגה פולנית למשיכה הומו-אירוטית.

שגב. "הפקות קקי" זה לא סתם שם (צילום: קרן נתנזון)

קופטש מחפש תשובה

גילוי נאות: הצבעתי ל"עלה ירוק". פעמיים. אני בהחלט קהל היעד של "האזרח קופטש", שעלתה לשידור גם היא, כמו "בובי ואני" אתמול (שבת) ב"ביפ". אם היא היתה מסתיימת בהפיכתו של גיל קופטש לחליפה מן המניין, יכול להיות שהייתי סובלת - או נהנית - מהרעיון שיש לי חלק במהפכה.

"האזרח קופטש". בדיחה על חשבוננו היא לא בדיחה טובה (צילום: רוני כנעני)

אין לי חרטות. גם לא אחרי שראיתי שניים מחמשת הפרקים של הסדרה, שמתעדת את הריצה (בעצם, הליכה אדישה ואיטית) של קופטש בראש חבורת הסטלנים ההיא. זה עדיין עדיף בעיני פי כמה על החומר האנושי הנוכחי שמאייש את כנסת ישראל. לפחות עם קופטש היו קטעים.

הנקודה היא שהייתי מצביעה ל"עלה ירוק" גם בלי קופטש, ולפי כמות הקולות שהיא קיבלה, אני בהחלט חולשת על אחוז לא קטן מכמות המצביעים שלה, מה שמעלה את השאלה: למה המפלגה טרחה למקם את האיש בראשה, ולמה הוא הסכים, כשבתור סטלן ותיק הוא בטח יודע שהראש הוא הראשון לרדת.

"האזרח קופטש" לא מספקת תשובה. אולי היא בעצמה התשובה. אולי קופטש הסכים לקחת על עצמו את התפקיד כדי שתהיה לו סדרה על איך הוא רץ לכנסת. אז תכלס הצליח לך.

תמוהה ככל שתהיה הגיחה של קופטש לפוליטיקה, "האזרח" לא באמת שופכת אור על הצד החדש והמסקרן באישיות שלו. קופטש לא עושה בה כלום חוץ מלהיות קופטש, שזה אומר להתנהל בזחיחות נצחית, לחבל במאמצים להפוך אותו לפוליטיקאי ששוחה בחומר, לעצבן את האנשים שלא חושבים שלרוץ לכנסת זה גֶג אחד ארוך ולהגיד מדי פעם "ואהבת לרעך כמוך".

גם המאמצים הספורים והכנים שלו לייצר אג'נדה (ולהפוך את "עלה ירוק" הליברלית למפלגה מבוססת יהדות, בלי טיפת הקשבה לקהל האלקטורלי שלו) נבלעים תחת הנון-שלאנט הקופטשי המפורסם.

השיבוץ ב"ביפ" הגיוני, "האזרח" היא דוקו-קומדיה, כלומר סדרה מצחיקה. והקומדיה באמת מצחיקה. קופטש הוא איש שנון והסאטירה שלו עדיין חדה, אבל הדוקו קצת מעייף.

התחושה הסופית היא שהאנשים עם המצע היפה והירוק העדיפו להיבחר ל"ביפ", מאשר לכנסת, וקופטש, עם כל הכבוד, הוא לא הילד שתקע את האצבע בחור של הדמוקרטיה.

השורה התחתונה: של מי הבדיחה הזאת?

בסופו של דבר, מדוב בבחירה בין שני סוגים של אסקפיזם. האם תעדיפו לצלול למוח המעורער של יובל שגב ולמסע שלו בפריפריה, או להצטרף לקופטש במאבקו המתמשך להגחיך כל דבר שמתקרב אליו, או לגייר אותו.

לא שאתם באמת חייבים לבחור, אבל אם נקיטת עמדה מתבקשת, אני מעדיפה בנתיב המילוט הראשון. שם לפחות הבדיחה היא לא על חשבוני.