איזה אינטרס יש להם לבוא לפה

מבשלת בלבלייר נמצאת בכפר הקטנטן אדרטון שבחוף המזרחי של אזור ההיילנד הסקוטי. בדיוק, איפה שאחותך עשתה לי פעם נעים. היא הוקמה ב־1790, נבנתה מחדש במקום אחר בכפר ב־1895, וצלחה את השנים החלשות של שוק הסינגל מאלט בעיקר בזיקוק מאלטים לתעשיית הבלנדים, וקצת במכירת סינגלים בשוק המקומי. לאחרונה היא הושקה מחדש כמותג בינלאומי, והבינלאומיים שבינינו צריכים להיות מאוד שמחים.

בלבלייר לא מוסיפה קרמל לרוב הוויסקים שלה - אולי זה נשמע לכם מובן מאליו, אבל תתפלאו איזה שמות עדיין משתמשים בצבע המאכל הזה - ולא מעבירה אותו "סינון צונן", שיטה רווחת להגברת הצלילות שמעוררת מחלוקת בקרב חנונים של וויסקי. דווקא ה-1997 כן חוטא בכך, אבל אנחנו נסלח לו. ייחוד מסוים נוסף של של המזקקה המתחדשת הוא שהסינגלים שלה מסומנים בשנות בציר: באופן עקרוני, סינגל מאלט הוא אותו סינגל מאלט ולא משנה מהי שנת הזיקוק שלו (למרות שבפועל, תמיד יהיו הבדלים זעירים בין בקבוק לבקבוק).

 במקרה של סינגל שמצהיר על בציר מסוים - בעצם מאחר שמדובר בשעורה, דווקא קציר היא המילה הנכונה כאן - הוא כן אמור להיות שונה מסינגל שזיקקה אותה חברה בשנה אחרת, גם אם יושן פרק זמן זהה בחביות דומות. כמו יין, אבל יותר טעים.

אני שתיתי את קציר 1997 של בלבלייר, וזה מה שיש לי להגיד: העניין מתחיל להיראות טוב כבר בבקבוק הגוץ והלא שגרתי; הוא נקי מסימנים פרט למדבקה קטנה ואלגנטית, ועיטורים על הזכוכית שמקורם באתר ארכיאולוגי קרוב למזקקה. צבע הוויסקי כתום בהיר, והוא מעלה ריח פירות שגם תתרן יזהה. אין כאן שמץ של עשן, לא באף ולא בפה. יש רק עוד ועוד פירות - זיהיתי אפילו לימון ובננה, ואז נתתי לעצמי כאפה - וכמובן גם וויסקי מצוין. ה־1997 פחות הדרי מה־1990 המבוגר והיקר, שממש מתאמץ להרשים ובאמת יש לו טעם של פרדס, ולדעתי גם טוב ממנו. הגוף חלק, והסיומת המתקתקה והארוכה מעקצצת באופן מתקבל מאוד על הדעת.

הבלבלייר הוא וויסקי עם אופי מיוחד, ולא כל אחד יתחבר אליו. אבל פרט למכורי העשן־על־מים הכבדים ביותר, אין שתיין וויסקי שלא יעריך את גירסת 1997 שלו.

זה לא לחלוטין הוגן להשוות ביניהם, אבל אני אגיד לכם את האמת, אני מעדיף את הימזאקי היפני. עם זאת, ועם כל הכבוד לי, הבלבלייר לא נופל ממנו בהרבה, ויהיו כאלה שיעדיפו אותו יותר. מה שבטוח הוא שבמחיר שדורשים עליו פה, תהיה לכם עבודה לא קלה למצוא סינגל מאלט ברמה הזאת. אבל אתם תיהנו ממנה.

• Balblair 1997. מחיר: 370 שקל לליטר, להשיג בחנויות האלכוהול 
  

וויליאם רידל הוא אחד הבלנדים הסקוטיים הפחות מוכרים בעולם כיום: למרות שוויליאם רידל - האיש והשתיין האוטונומי - עירבב יחד עם בניו וויסקים כבר במאה ה־19, לא מצאתי שום עדות לכך שחברת הוויסקי שנושאת את שמו קיימת יותר מכמה שנים. מה שכן, אומרים שעד היום הם מכרו לתת.

לפי מה שאני מבין, וויליאם רידל מייעדים את הסקוטש שלהם בעיקר לשוק המזרח־אירופי, אבל הוא הגיע גם אלינו. החברה מציעה שישה סוגי וויסקי: היקר שבהם מכיל מאלטים וויסקי דגנים שבילו לא פחות מ־18 שנה בחביות עץ

 אלון, ואז עברו לפיניש קצר בחבית פורט. אחריו מגיעים וויסקי 15 שנה עם פיניש של חבית רום, גירסת 12 שנה בפיניש חבית קוניאק, ושלושה סוגים של בלנד שמונה שנים: רגיל, ועם פינישים בחביות שרי או אייל. שמעתי ממקורות שותי דבר שהבלנדים המבוגרים לא רעים, אבל ההימור שלי הוא שהם נועדו בעיקר להאציל יוקרה על הבלנדים הצעירים של החברה הלא מוכרת. אני, בכל מקרה, טעמתי את ה־8.

הבקבוק זול למראה; קצת כמו הגרנטס הבסיסי לפני שהתרגלת אליו, רק לא בצורת משולש. הוויסקי בהיר מאוד בכוס, תוצאה של התבגרות קצרה יחסית בחביות ברבן. הריח נעים ומפתיע, וגם הוא מאוד ברבני: הרבה וניל ואז חריף וקצת פירות. הטעם הראשוני מאכזב, משהו כמו סינגל מאלט מתקתק שפתחת עם יותר מדי מים. אחר כך מגיעה עקיצה חריפה שמזכירה כמה אלכוהול יש כאן, אבל היא לא מסתירה את התחושה שהוויסקי רזה מדי. מהצד השני זה בלנד קל מאוד לשתייה, ואין ספק שתסיימו את הכוס. אז אולי כבר תבחינו בטעמים שהשאיר עץ האלון ובמעט מאוד עשן, אבל ממש שום דבר לכתוב עליו הביתה מסקוטלנד.

• William Riddell 8. מחיר: 167 שקל ל־700 מ"ל. להשיג בחנויות היין ובנקודות המכירה השונות
  

בשנים האחרונות הפכו המזקקות היפניות לדבר החם בעולם הוויסקי. מאז 2001, ובייחוד בשלוש השנים האחרונות, וויסקים יפניים קוטפים בקביעות פרסים יוקרתיים בתחרויות של "וויסקי מגזין", העיתון שיודע מה הוא שותה. המובילים בזירה הם יואיצ'י סינגל מאלט, טקטסורו בלנדד מאלט, והיביקי בלנדד וויסקי - כולם יקרים מדי לאדם שקורא מגזין שאני כותב בו, וגם ככה לא מגיעים לארץ. אבל ימזאקי, היפני המקורי והוויסקי היחיד בעולם חוץ מיואיצ'י שמתחיל ב־י', כבר כאן.

בסוף המאה ה־19 הוקמה מתחת לשמש העולה חברת משקאות שלימים הפכה לענקית "סאנטורי", והיום מחזיקה בין השאר אפילו במזקקת באומור הסקוטית. ב־1923 הקימה החברה את מזקקת ימזאקי בעמק ליד קיוטו, וייצרה בה את הוויסקי הראשון שזוקק בדודי נחושת מחוץ לסקוטלנד ולאירלנד. אין לי מושג עד כמה, אם בכלל, השתנה מאלט הביכורים של יפן במהלך שנות זיקוקו, כי במשך תקופה מסוימת הוא קיבל ביקורות בינוניות למדי. מה שאני כן יודע זה שהתוצרת הנוכחית משובחת, והיא גם קוטפת מדליות בינלאומיות חדשות שמעידות על כך.

לא מאמינים בתחרויות בעולם האלכוהול ו/או זוכרים בחשד את אלה שבהן זכתה בירה מכבי הקודמת? קחו כוס של ימזאקי 12 ותראו שיש משהו במדליות. הימזאקי מפתה אותך לנהל איתו דיאלוג הגיוני, מאוזן ויבש, אבל גם

 עתיר ביטחון ומעניין להפליא. הוא מציע לך פירות, מורח אותך בדבש, לוחץ עליך בעדינות במשקל גוף קל עד בינוני. זה וויסקי נעים אבל לא מתחנף, מאתגר אבל לא מעייף. בסוף, תחת הרבה עץ ומעטה קל מאוד של עשן, הוא יצליח שוב ושוב לשכנע אותך למזוג לעצמך עוד כוס. דומו אריגטו. הימזאקי עובד נהדר עם טיפה מים שפותחת אותו. לעזאזל, הוא עובד בסדר אפילו כמו שהיפנים שותים אותו: Twice Up, כלומר עם חלק אחד וויסקי על חלק אחד מים מינרליים. חוץ מזה יש לו גם שם של משהו ששותים רגע לפני שעולים על מטוס קמיקזה - רק מה, הוא יקר בטירוף. עד לאחרונה עמד המחיר המומלץ שלו בארץ על יותר מ־1,100 שקל. הרפורמה במיסוי על האלכוהול היתה אמורה לעזור כאן, אבל אחרי מה שנותר ממנה צנח המחיר שלו רק ל־839 שקלים כואבים. אמנם קיימת גירסת עשר שנים זולה יותר, אבל לצערי היא גם טובה פחות באופן משמעותי, אז בינתיים 800 שקל הם התקווה הכי טובה שלכם. במחירים האלה וויסקי יפני הוא הכרחי באמת אך ורק למי שכבר שתה הכל, אבל הוא יעריך את זה מאוד.

אבל רבאק, המחיר

• Suntory Yamazaki 12. מחיר: 839 שקל ל־700 מ"ל, להשיג בחנויות האלכוהול המובחרות