למובטלים שלנו מגיע יותר

"להחזיר מובטלים כרוניים לשוק העבודה", "לעזור להם להיחלץ ממעגל העוני", "לתת להם סוף סוף תקווה" - כששומעים את אנשי האוצר והתמ"ת ואת נציגי החברות הפרטיות המפעילות את תוכנית ויסקונסין מדברים על מטרות התוכנית והישגיה, המסקנה המתבקשת היא שאין מחוייבים מהם לזכויות העניים ולצדק חברתי.

אלא שהמציאות שאנחנו וארגוני זכויות אדם נוספים המלווים את התכנית מכירים, היא אחרת בתכלית: המשתתפים נתונים במצוקה נפשית קשה, אימה מפני האיום של שלילת הקצבאות, עוני נורא במקרה שהקצבאות אכן נשללו, ושעות ארוכות של שהות חסרת תוחלת במרכזי ההשמה. וכשאנחנו נזעקות וקוראות לביטול התוכנית במתכונתה הנוכחית, עונים לנו אבירי הצדק החברתי מהאוצר: "אבל מה יהיה על המובטלים ומקבלי הקצבאות? מי יעזור להם?"

אכן, מדינת ישראל מחויבת לעזור להם, בכל הכלים שעומדים לרשותה – ויש לא מעט כאלה. חלק מהכלים הללו נוגעים לכלל שוק העבודה במשק, ולא רק למובטלים: מדיניות של עידוד תעסוקה, העלאת שכר המינימום, הגנה על זכויות העובדים, השקעה בחינוך ובתשתיות – כל אלו אמנם אינם נוגעים ישירות לתוכנית ויסקונסין, אך הם תנאי מקדים וחיוני לטיפול באבטלה.

אז איך בכל זאת מטפלים במובטלים, ולא באמצעות תכנית ויסקונסין?  

ארבעה ארגוני זכויות אדם העוקבים אחר התוכנית – סנגור קהילתי, רבנים לזכויות האדם, האגודה לזכויות האזרח והקשת הדמוקרטית המזרחית, גיבשו קווים מנחים לתוכניות חלופיות, אנושיות יותר ואפקטיביות יותר.

את תוכניות החובה שקיימות כיום במסגרת ויסקונסין יש להחליף בתוכניות על בסיס וולונטרי, ולהחזיר את שיקול הדעת בכל הנוגע לשלילת קצבאות לידי המדינה. יותר מדי שנים התרגלנו למציאות שבה החברות הפרטיות המפעילות את ויסקונסין מאיימות על משתתפי התוכנית ב"שוט" שלילת הקצבאות העלובות, כאילו אין שום דרך אחרת לעודד אנשים לצאת לעבודה.

תנו גזר, לא מקל

אבל הניסיון מראה שהגזרים עובדים לעתים הרבה יותר טוב מהמקלות. תוכניות תעסוקה וולנטריות, שהופעלו בדימונה ובירושלים, נחלו שיעורי הצלחה גבוהים בהרבה מוויסקונסין, למרות שהמשתתפים יכלו לעזוב בכל עת. הן הצליחו בעזרת הרבה תמיכה ועידוד, בלי איומים, שלא לדבר על הליקוי המהותי שנוצר כשהמדינה מפקירה את ענייה לחסדי גורמים פרטיים, שיכולים לקבוע מי יקבל קצבה סוציאלית ומי לא.

תוכניות אפקטיביות הן תכניות גמישות. כשמשתתפת ויסקונסין מספרת שבגלל התוכנית היא לא יכולה לטפל בבתה הסיעודית, זה לא רק אכזרי, זה גם לא יעיל. כשה"יועץ" אינו מנסה להבין את הרקע התרבותי שממנו באים המשתתפים – ערבים, חרדים, עולים, הוא לא יוכל למצוא להם עבודה שתאפשר להם להתמיד בה לאורך זמן.

נדרשות תוכניות אישיות, ש"נתפרות" עבור כל אחד מהמשתתפים על פי צרכיו, באחריות מלאה של המדינה. במצב הנוכחי, כשהמשתתפים מוצאים עצמם מבזבזים זמן יקר בהמתנה חסרת תוחלת במרכזי התעסוקה, לעתים גם 30 ו-40 שעות בשבוע, המסקנה המתבקשת היא שמנסים לייאש אותם, לגרום להם לפרוש ולוותר על הקצבה. ככה לא בונים אמון בין מי שזקוקים לעבודה ובין מי שאמורים לעזור להם. ככה לא מגנים על המשתתפים מפני שיקולים זרים שעשויים להיות לחברה הפרטית.

מציאת עבודה היא רק אמצע הדרך. אחת הבעיות הקשות ביותר בהשמת מובטלים היא שאלת ההתמדה בעבודה. צריך ללוות את העובד החדש, לתמוך בו ולסייע לו להתמודד עם האתגרים שהתפקיד החדש מזמן לו. אסור לדחוף את המשתתף לעבודה בכל מחיר. נדרשת הרבה סבלנות בתהליך מציאת העבודה, כדי שהניסיון המר במשרה לא מתאימה לא ירפה את ידיו.

יועצי תעסוקה טובים הם יועצים בעלי הכשרה מתאימה. לא די בהקראה מתוך צג המחשב של משרות אופציונאליות. היועצים צריכים להיות בעלי השכלה מתאימה, רגישות מספקת וניסיון בהשמת עובדים. בוויסקונסין, הדרישות היחידות שמציבה המדינה מה"יועצים תעסוקתיים" הן השכלה תיכונית, ניסיון של שנה בעבודה כלשהי, והיעדר הרשעות בעבירות אלימות. למובטלים שלנו מגיע יותר.

אלו הם חלק מהעקרונות הבסיסיים שמשרד התמ"ת צריך לאמץ, אם בכוונתו לסייע באמת לעניי המדינה, דורשי העבודה ומקבלי הקצבאות. לצערנו, המתווה הנוכחי של תוכנית ויסקונסין עזר מאוד לחברות הפרטיות שזכו במכרז. למשתתפי התוכנית – הרבה פחות.

ניצן תנעמי היא מקדמת מדיניות בעמותת "שומרי משפט -רבנים לזכויות האדם".

תמי גרוס היא עובדת סוציאלית בעמותת "סנגור קהילתי"