קיאקים: מדריך לחותר המתחיל, וגם למשתדרג

בשימושו המקורי, לפני יותר מ-5,000 שנה, נועד הקיאק לציד ימי של כלבי ים ולווייתנים באזור הקוטב הצפוני, כנראה בסיביר. משם התפשט השימוש בו גם לאמריקה ולגרינלנד, בתקופת הקרח האחרונה, כשאמריקה ואסיה עוד היו מחוברות בצפון כדור הארץ על ידי גשר קרח במפרץ ברינג.

באזורים שבהם היו יותר חודשים של ים מופשר מקרח פותחו הקיאקים הסגורים ושודרגו יכולות הציידים, שהגיעו לשליטה מתקדמת בביצוע גלגול במים עם הקיאק במקרה של התהפכות. הגלגול האסקימואי - "אסקימו רול", מאפשר לחזור במהירות לפני המים במצב של התהפכות כתוצאה מאובדן שיווי משקל, מבלי לצאת מהקיאק.

עד תחילת המאה ה-20 מילא הקיאק תפקיד חשוב בחיים של תושבי הצפון, אבל אז הוצגו בפניהם כלי השיט הממונעים, והם עזבו את הקיאק המסורתי והעדיפו את סירות המנוע לשימוש יומיומי לדיג ולציד. סודות הבנייה וטכניקות החתירה המיוחדות נהפכו פולקלור, וחמקו לאט מתודעת דור ההמשך של השבטים הצפוניים.

עולם הפוך. דרוש תרגול רב בתנאי ים שונים (צילום: ורד שחף, טבע הדברים)

הקיאק המודרני, כאביזר תיירותי וספורטיבי, הוצג רק ב-1865, כשג'ון מק'גרגור ניווט לאורך נהר התמזה שבלונדון בקיאק שבנה על פי תוכניות עתיקות של אסקימואים. מק'גרגור קרא לקיאק שלו "רוב רוי", על שמו של גיבור סקוטי ידוע. אורכו של הקיאק היה 4.57 מטר ורוחבו 76 ס"מ, הוא היה עשוי בעיקר עץ, ומשקלו היה 30 ק"ג. 

מק'גרגור היה נצר למשפחה מכובדת, ועוד לפני בניית הקיאק כבר קנה לו שם כטייל ומחבר ספרי מסע. מק'גרגור חתר באמצעות הקיאק לאורך נהרות רבים באירופה, והגיע גם לנילוס במצרים ולנהר הירדן. הספר המתאר את המסע הזה יצא לאור ב-1869 ותורגם לעברית - "רוב רוי על הירדן". מק'גרגור התפרסם בצורת הכתיבה המודרנית שלו, וכל הספרים שלו היו פופולאריים מאוד ותרמו לפרסום הקיאקים.

ב-1900 בנה אלפרד יוריך, סטודנט לארכיטקטורה במינכן - גם הוא חובב טיולים מושבע - קיאק מתקפל מעץ עטוף בד קנבס, וכינה אותו בשם "הדולפין". הוא חתר אתו בנהרות ובאגמים, וחמש שנים אחר כך מכר את הפטנט ליוהן קלפר.

הקיאקים של קלפר היו קלי משקל, ניתנים להרכבה ופירוק ונהפכו פופולאריים מאוד. בהמשך קמו יצרנים נוספים שפיתחו דגמים מוצלחים מפלסטיק ומפיברגלס, נוחים ועמידים ובעיצובים שונים שמתאימים לתנאי ים או לתנאי נהר. בית החרושת של קלפר ממשיך לייצר את הקיאקים שלו גם כיום. ב-1936 הוכרו הקיאקים כקטגוריה תחרותית באולימפיאדת ברלין.

בקבוצה או בשניים - ובכל מקרה לא לבד

החתירה בקיאקים כתחביב וכספורט המשיכה לתפוס תאוצה באנגליה ובארצות הברית, וגם לאורך חופי ישראל. ואם בחופינו עסקינן, אין מקום יותר מתאים ממזרח הים התיכון לספורט הזה, הן מבחינת נוחות טמפרטורות המים שהם חמים ברוב חודשי השנה, הן מבחינת המגוון והעניין שהחוף מציע.

בהשוואה לאוקיינוסים, הים התיכון אינו מושפע מזרמי גאות ושפל קיצוניים, מה שמקנה בטיחות יחסית ומונע היסחפויות לא צפויות לעומק הים. לעומת זאת, צריך להכיר אצלנו את גלי החוף הנשברים ואת המקצב שלהם. צריך ללמוד לעקוב אחר תחזיות מזג האוויר, כדי שהיציאה לים להנאה ולספורט תסתיים גם בחזרה הביתה בשלום.

הסברים לפני היציאה לים בחוף בצת (צילום: רחלי עינב, טבע הדברים)

מטרתנו להכיר את החופים לחותרים בפועל ולחותרים פוטנציאליים, ולפני שיורדים למים נביא כאן כמה המלצות ונקודות הדורשות תשומת לב לחותר המתחיל; כמה מלים על הציוד הדרוש לחתירה, לבטיחות, ואיפה כדאי ומעניין לחתור לאורך חופי הארץ.

בפני החותרים עומדות כמה אפשרויות: להצטרף לאחד ממועדוני הקיאקים הקיימים לאורך החופים, ולשלב חתירה באופן קבוע בחיי השגרה ללא צורך בהצטיידות בציוד אישי ותוך הדרכה צמודה למי שרוצה להתקדם במיומנויות החתירה והכרת הים, או לרכוש את הציוד הדרוש ולצאת לים באופן עצמאי ובאזורים שונים לאורך החוף. בכל מקרה החתירה לבד מסוכנת ולכן אינה מומלצת, אז אם לא בקבוצה - חפשו בן או בת זוג לחתירה. נתחיל בתיאור הדגמים העיקריים.

החתירה בשניים - מקדם בטיחות (צילום: אודי אדלמן, טבע הדברים)

איזה קיאק מתאים לכם?

מאז תחילת המאה ה-20 נוספו הרבה מאוד דגמים של קיאקים. כל דגם מתאים למטרה אחרת, אבל כמובן שניתן לנייד את הקיאקים ממקום למקום וזהו יתרונם הגדול. הקיאקים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: קיאקים לישיבה עליונה, שבהם יושבים על הקיאק כמו על כל סירה, וקיאקים לישיבה פנימית שבהם החותר יושב נמוך בתוך הסירה, עטוף "חצאית" שמונעת כניסת מים לתוך הקוקפיט (הפתח של הקיאק).

ויש גם קיאקים לתחרויות ספורט. הבחירה הסופית בקיאקים צריכה לקחת בחשבון את תכונות החותר ואת מטרות החתירה. נתאר כאן את שני העיקריים.

קיאק לישיבה עליונה הוא לעתים קיאק קצר לגלישה בגלי חוף או לשימוש חווייתי/משפחתי בתנאי ים נוחים, ולעתים קיאק ארוך (ארבעה מטרים ויותר) לחתירה למרחקים או לדיג מהקיאק, שהוא הנפוץ ביותר מבין כל סוגי הקיאקים בארץ. קל מאוד לעזוב את הקיאק ולחזור אליו. בקיאק כזה ניתן לשאת משקל רב של ציוד דיג וחכות, ובחלק מהקיאקים יש מקום אפילו לציוד צלילה. המתוחכמים יותר מחברים גם גלאי דגים ו-GPS, ויוצאים לים.

בנפילה למים, החותר השני יכול לסייע (צילום: ברק טבת, טבע הדברים)

בקיאק לישיבה פנימית מתיישב החותר בתוכו ולובש "חצאית" אטימה למים. שימוש בקיאק כזה מחייב תרגול ראשוני קצר, לוודא שהחותר יודע להשתחרר ממנו אם הוא מתהפך למים. בין אלה יש קיאק גלים עשוי פיברגלס או פלסטיק עם תחתית שטוחה, ויכולת להרכיב חרבות המסייעות לקיאק להחזיק על גלים גבוהים או לשמור על כיוון מסוים.

קיאק גלים המשמש לאקרובטיקה, סיבובים וקפיצות, הוא בדרך כלל קיאק קצר מאוד, שאפשר להעמיד על החרטום או הירכתיים, וקיאק ימי מיועד לחתירות ארוכות ולמסעות. בקיאקים האלו יש תאים שבתוכם ניתן לאחסן ציוד מחנאות, ציוד חירום, מזון או כל דבר אחר שכדאי שיישאר יבש.

ציוד נלווה מומלץ לחתירה בקיאקים

• קיאק
• חגורת הצלה
• משוט
• "חצאית" אטימה למים (אם הקיאק מיועד לישיבה פנימית)
• קסדה (לחתירה בגלים או נהר)
  

• כובע רחב שוליים וקרם הגנה
• בקבוק מים
• משוט נוסף (רצוי מתקפל)
• חבל גרירה או חבל זריקה
• משאבה להוצאת מים מיותרים
• טלפון נייד למקרי חירום (בשקית אטימה למים)
• נוסף על מספרי טלפון של קרובים יש להצטייד גם בטלפון של מד"א, משטרה, משמר החופים ומועדון חתירה סמוך. בכל מקרה יש ליידע לפחות אדם נוסף שיצאתם לים
• לבעלי קיאקים פרטיים מומלץ לעשות ביטוח צד ג' למקרה של פגיעה באדם אחר
  

איפה חותרים?

לא בכל מקום ניתן לגשת לחוף בנוחות, ויש מקומות האסורים על חותרי קיאקים, ובכלל זה כלול כל חוף מוכרז פעיל עם סוכת מציל. אזורים צבאיים אסורים למעבר כלי שיט אזרחיים בסמוך לקו החוף (בשבתות לפעמים ניתן לקבל אישורי מעבר, אך עדיף לא לבנות על זה. מוטב לא לכלול אותם במסלול החתירה שלכם או להקיף אותם בחתירת עומק: חמישה ק"מ לעומק, חמישה ק"מ במקביל, חמישה ק"מ חזרה לקו החוף).

רחלי מתאמנת בגלגול במים (צילום: ורד שחף, טבע הדברים)

הכי חשוב: לפני כל יציאה לים יש לוודא את מצב הים, הרוח והגלים באמצעות אתרי האינטרנט השונים. יש מועדוני חתירה המספקים קישורים אלו, שם אפשר לבדוק גם את תחזית הגלים ותחזית הרוח (עוצמה, כיוון), וגם את מצב הים לאותו הזמן בדיוק.

מסלול חתירה בקיאקים - ראש הנקרה-אכזיב

בחרנו להתחיל את מסלולי החתירה שלנו בצפון הארץ. מערות ראש הנקרה היו תמיד יעד מבוקש לשחיינים, צוללים וקיאקיסטים. בשנים האחרונות, ובשל הגבול הקרוב, הפיקוח הביטחוני מוגבר בשטח וצריך לקבל מכוחות הביטחון אישור מיוחד לבקר שם, או לחלופין להצטרף לקבוצה שכבר קיבלה אישור כזה.

ביקור בנקרות גם מחייב בדיקה קפדנית של מצב הים. ניתן להיכנס לנקרות רק בים שקט מאוד, ללא גלים ובהעדפה לרוח מזרחית. כשהים סוער, מראה הגלים המכים על דופנות המערות מרתק, אבל לא כדאי לכם להיות שם עם הקיאק...

כללי: המלצתנו היא על מסלול מעגלי שתחילתו וסופו בחוף בצת. מכיוון שיש הרבה מוקדי עניין לאורך המסלול אפשר לעשות את כולם או לוותר על חלקם בהתאם לזמן, למצב השרירים, לאישורים ולמצב הים.

חותרים בנקרות (צילום: חגי קרפ, טבע הדברים)

ביקור בנקרות מחייב ים שקט, ללא גלים. גובה הגלים צריך להיות פחות מחצי מטר. אם אחד התנאים לא מתקיים, הסתפקו בחתירה לאיים. בחתירה צפונה יש להישמר ולא לחצות את הגבול ללבנון. האזור עשיר מאוד בדגים, אבל ברובו שמורת טבע וחלקו גן לאומי, ועל כן הדיג אסור על פי חוק.

גישה לים: חוף בצת הוא אזור נוח מאוד לגיחה למים וליציאה מהים עם הקיאק. במקום יש גם מועדון חתירה ואפשר לקבל סיוע ומידע.

המסלול (נתיב): מחוף בצת - חתירה צפונה לעבר הנקרות. הכניסה והיציאה מהנקרות הן מתחת לגשרון העץ, והמסלול בתוכן נמשך על פני קצת יותר מ-100 מטר. יש שתי כניסות מתאימות, כך שאפשר להיכנס מהאחת ולצאת מהאחרת.

לאחר ביקור בנקרות כדאי להמשיך בחתירה לעבר האיים המצויים במרחק של כקילומטר מקו החוף. איי החוף: אי תכלת (הצפוני), אי שחף ואי נחליאלי, ואיי אכזיב: אי אכזיב, אי שגביון ושוניות אכזיב, חזרה צפונה לאורך החוף עד לחוף בצת.

קיצורים אפשריים: אפשר לחתוך לכיוון חוף בצת לאחר הביקור בנקרות, או לאחר הביקור באי תכלת או באיים שחף ונחליאלי. אפשרות נוספת היא סיום המסלול בשפך נחל כזיב בחוף אכזיב.

נקודות גישה: גישה נוחה לירידה לים בחוף בצת, או בשפך נחל כזיב. נקודת גישה נוספת, פחות מומלצת: מול בית ההבראה של ראש הנקרה יש גישה קרובה עם הרכב, אבל לא ממש עד קו המים.

מספר הקילומטרים: משתנה בהתאם למסלול שנבחר - 15-6 ק"מ.

קיאק קצר, בעל כושר תמרון גבוה (צילום: הדס פלדמן, טבע הדברים)

עונות שנה מתאימות: לנקרות צריך ים שקט מאוד, ועל כן יש עדיפות לעונות המעבר - סתיו ואביב.

רוח: עוצמת הרוח צריכה להיות נמוכה. רוח חרישית (עד חמישה קשרים) או רוח קלה (עד תשעה קשרים).

כיוון הרוח: עדיפות לרוח מזרחית. לא מומלץ להיכנס לנקרות ברוח דרומית.

גובה הגלים: צריך להיות פחות מחצי מטר, עדיפות לכניסה בזמן שפל.

מגבלות ותיאומים: יש לקבל אישור ביטחוני לכניסה לנקרות. מבדיקה שערכנו, כיום הדרך היחידה לקבל אישור כניסה לנקרות היא דרך המועדון, במרכז הימי ראש הנקרה (אודי, 052-3798610). הם גובים מחיר סמלי בעבור השתתפות בחתירה.

שמירת טבע: האזור כולו הוא שמורת טבע. האיים שחף ונחליאלי הם שמורה סגורה, ואסור לעלות עליהם. עם זאת, מותר לבקר בשאר האיים.

אתרים לדיג: האזור עשיר מאוד בדגה, מתאים לצלילה, ואולם זו שמורת טבע מוכרזת ועל כן אסור לדוג.

הנקרות: רכס סולם צור, התוחם את גבולה הצפוני של ישראל, עשוי אבן גיר קירטונית מבהיקה בלובנה. הרכס הזה נופל ישירות לים, ואם לכל חופה של ישראל הסלעים הם סלעי כורכר, כאן הוא המקום היחיד (אצלנו) שבו סלעי גיר פוגשים את מימי הים התיכון.

הנקרות הן תוצאה של תהליכי הבליה שהפעילו מי התהום ומי הים על הסלע, ובנקודות התורפה, במקומות שבהם הסלע היה סדוק, התרחבו הפתחים לכדי מנהרות, שהן הנקרות שלתוכן חודר הים. בשל הייחוד של המקום הוא אתר תיירות מפותח, שבו - בין השאר - רכבל ומסעדות.

בנקרות כדאי למשוך את הזמן - וליהנות (צילום: ורד שחף, טבע הדברים)

איי החוף: איי החוף מהווים את אחת השמורות הימיות הראשונות שהוכרזו בחופי ישראל. חלק מהאיים, בהתאם להחלטות רשות הטבע והגנים, הם שמורות סגורות ואסור לעלות עליהן (אי שחף ואי נחליאלי). על האיים האחרים מותר לעלות, לחנות, לסייר ולנוח.

האיים הם שרידים של רכס כורכר עתיק ששקע בים. העושר היחסי של האיים בעופות ימיים ובאורגניזמים ימיים מרמז לנו על החשיבות של הרחקת בני אדם משמורות טבע. החתירה בקיאקים ידידותית לסביבה, והעופות מאפשרים להתקרב אליהם (יחסית) מבלי לברוח.

• הדס פלדמן, טיילת ומדריכת חתירה בקיאקים וטיולי קיאקים בארץ ובעולם, חלק מצוות של מועדון החתירה אופטימיסט שבשדות ים
  

• ד"ר רחלי עינב, ביולוגית ימית, יועצת סביבתית וחותרת במועדון אופטימיסט
  

• הכתבה פורסמה בגיליון אפריל של הירחון "טבע הדברים"
  

• לקבלת הצעה להטבות מיוחדות