שידורי המהפכה

פול אוסטר נולד ב-1947 בניוארק, ניו-ג'רסי, למד ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה ואחר כך התגורר שנים אחדות בפריז. הוא נחשב לאחד הכשרונות הבולטים בספרות האמריקנית בת-זמננו. בין ספריו: "מוסיקת המקרה", "ארמון הירח" "לווייתן" ו"מר ורטיגו", "ספר האשליות", שגיונות ברוקלין"

"בלתי נראה" מספר את סיפורו של משורר צעיר בראשית דרכו באוניברסיטת קולומביה בעיצומה של מהפכת סטודנטים, ואת מערכות היחסים שלו עם פרופ' נהנתן וציני ומאהבתו הנואשת מרגו

לחצתי את ידו לראשונה באביב 1967. הייתי אז תלמיד השנה השנייה באוניברסיטת קולומביה, נער נבער מדעת עם תיאבון לספרים ואמונה (או אשליה) שיום יבוא ואוכל לקרוא לעצמי משורר, ומשום שקראתי שירה, כבר פגשתי את בן-שמו ב"תופת" של דנטה, איש מת מדשדש ועובר בשורות האחרונות של הקנטו העשרים ושמונה של ה"תופת".

אוסטר. משורר בעת מהפכה (צילום: יחסי ציבור)

בֶּרטְראן דה בּוֹרְן, המשורר הפרובנסלי בן המאה השתים-עשרה, האוחז בראשו הכרות המשתלשל משער ראשו ונושא אותו מתנודד אנה ואנה כפנס – בלי ספק אחת התמונות הגרוטסקיות בקטלוג של הזיות וייסורים באורך ספר שלם.

דנטה הגן על כתביו של דה בורן בתוקף, אך דן אותו לקללת נצח משום שיעץ לנסיך הנרי להתמרד נגד אביו, המלך הנרי השני, והיות שדה בורן זרע מחלוקת בין אב לבן, הפריד ביניהם והפך אותם לאויבים, התקין לו דנטה בעורמתו עונש המחלק את בורן ומפריד אותו מעצמו. מכאן הגוף כרות הראש המיילל בעולם השאוֹל ושואל את המבקר איש פירנצה אם ייתכן כאב נורא מכאבו.

כשהציג את עצמו בשם רודולף בורן נזכרתי מיד במשורר. יש לך קשר לברטראן? שאלתי. אה, השיב, האומלל ההוא שאיבד את הראש. אולי, אבל חוששני שזה לא סביר. אצלי אין "דֶה". לשם כך צריך להיות בן אצולה, והאמת המצערת היא שאני לגמרי לא אציל.

אני לא זוכר איך הגעתי לשם. מישהו ודאי הזמין אותי להצטרף, אבל זהותו התאדתה ממוחי כבר מזמן. אני לא מצליח להיזכר אפילו במקום שבו נערכה המסיבה – בצפון העיר או בדרומה, בדירה או בלופט – אף לא בסיבה שנעניתי להזמנה מלכתחילה, שהרי על פי רוב נהגתי להתרחק מהתקהלויות גדולות באותם ימים; הרתיע אותי שאון ההמונים המפטפטים, הביכה אותי הביישנות שהיתה תוכפת עלי במחיצתם של אנשים שאינני מכיר. אבל בערב ההוא, באופן לא מוסבר, אמרתי כן, וכך יצאתי עם ידידי הנשכח למקום הלא ידוע שאליו לקח אותי.

מה שזכור לי הוא זה: ברגע מסוים בערב עמדתי לבדי באחת מפינות החדר. עישנתי סיגריה וצפיתי בקהל, עשרות על עשרות של גופים צעירים דחוסים בתחומיו של החלל ההוא, האזנתי לבליל הרועם של מילים וצחוק, שאלתי את עצמי מה אני עושה שם בכלל, וחשבתי שאולי הגיע הזמן ללכת.

מאפרה היתה מונחת על רדיאטור משמאלי, וכשנפניתי לכבות את הסיגריה, ראיתי שהכלי המלא בדלים עולה וקרב אלי, מעורסל בכף ידו של גבר. בלי שאבחין בהם התיישבו זה עתה שניים על הרדיאטור, גבר ואישה, שניהם מבוגרים ממני, ודאי מבוגרים מכל אדם אחר בחדר – הוא בסביבות שלושים וחמש, היא בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים לחייה.

הם היו זוג מוזר, חשבתי, בורן בחליפת פשתן לבנה מקומטת וקצת מלוכלכת עם חולצה לבנה מקומטת לא פחות

מתחת למקטורן והאישה (ששמה, התברר, היה מרגו) כולה בשחור. כשהודיתי לו על המאפרה, השיב במנוד ראש קצר ואדיב ואמר "בשמחה", עם שמץ של מבטא זר. צרפתי או גרמני, לא ידעתי, שכן האנגלית שלו היתה כמעט ללא דופי. מה עוד ראיתי באותם רגעים ראשונים?

עור חיוור, שיער אדמדם מוזנח (קצר משערם של רוב הגברים באותה תקופה), פנים רחבים, נאים, בלי שום תו מייחד בולט (פנים של אבטיפוס, איכשהו, פנים שיהיו לא-נראים בכל המון), ועיניים חומות יציבות, עיניים חודרות של אדם שנדמה כי דבר לא מפחיד אותו. לא רזה ולא שמן, לא גבוה ולא נמוך, ואף על פי כן נוצר רושם של כוח גופני, אולי בגלל עוביין של כפות ידיו.

באשר למרגו, היא ישבה בלי להזיע שריר, בוהה בחלל כאילו משימתה המרכזית בחיים היא להיראות משועממת. אבל מושכת, מושכת מאוד בעיני העצמי בן העשרים שלי, בשערה השחור, סוודר הגולף השחור, חצאית המיני השחורה, נעלי העור השחורות שלה, והאיפור השחור הכבד סביב עיניה הירוקות הגדולות. לא יפהפייה, אולי, אבל צֶלם של יופי, כאילו גילמו הסגנון והתחכום של מראיה איזה אידיאל נשי של התקופה.

בורן אמר שהוא ומרגו כבר עמדו לעזוב אבל אז הבחינו בי עומד לבדי בפינה, ומשום שנראיתי אומלל כל כך, החליטו לגשת ולעודד אותי – רק כדי לוודא שלא אשסף את גרוני לפני שיעלה השחר. לא היה לי מושג איך לפרש את דבריו. האם האיש הזה מטיח בי עלבון, תהיתי, או שמא הוא באמת מנסה להתייחס בטוב לב לזר צעיר ואבוד? במילים עצמן היה משהו שובבי, שובה לב, אבל המבט בעיניו של בורן כשאמר אותן היה קר ומנותק, ולא יכולתי שלא להרגיש שהוא בוחן אותי, מקניט אותי, מסיבות שלא הבנתי בכלל.

משכתי בכתפי, חייכתי אליו חיוך קטן, ואמרתי: לא תאמין, אבל אני נהנה עד הגג. ואז הוא קם על רגליו, לחץ את ידי, ואמר לי מה שמו. אחרי שאלתי על ברטראן דה בורן, הציג בפני את מרגו, שחייכה אלי בשתיקה ואחר כך חזרה אל משמרתה והמשיכה לבהות בחלל.

על פי גילך, אמר בורן, ועל פי התמצאותך במשוררים אלמונים, הייתי מנחש שאתה סטודנט. סטודנט לספרות, מן הסתם. אוניברסיטת ניו יורק או קולומביה?

קולומביה.

קולומביה, נאנח. איזה מקום משמים.

אתה מכיר את האוניברסיטה?

אני מלמד שם בבית הספר ליחסים בינלאומיים מאז ספטמבר. מרצה אורח עם מינוי לשנה. למזלי עכשיו אפריל ובעוד חודשיים אחזור לפריס.

אז אתה צרפתי.

מכוח הנסיבות, הנטייה והדרכון. אבל שוויצרי מלידה.

שוויצרי צרפתי או שוויצרי גרמני? אני שומע קצת מזה וקצת מזה בקול שלך.

בורן השמיע קול צקצוק קטן בלשונו ואחר כך נתן בי מבט בוחן. יש לך שמיעה רגישה, אמר. אני באמת גם זה וגם זה – תוצר כלאיים של אם דוברת גרמנית ואב דובר צרפתית. בילדותי עברתי הלוך ושוב בין שתי השפות. לא הייתי בטוח מה לומר עכשיו. השתתקתי רגע ואז שאלתי שאלה סתמית: ומה אתה מלמד באוניברסיטה העגומה שלנו? אסונות. נושא די מקיף, לא היית אומר?

ליתר דיוק, אסונות הקולוניאליזם הצרפתי. אני נותן קורס אחד על אובדנה של אלג'יריה ואחד על אובדן הודו-סין.

המלחמה המקסימה שירשנו מכם. אף פעם אל תזלזל בחשיבותה של מלחמה. מלחמה היא צורת הביטוי הטהורה והחריפה ביותר של נפש האדם.

אתה מתחיל להישמע כמו המשורר חסר הראש שלנו.

באמת?

אני מבין שלא קראת אותו.

אף מילה. אני מכיר אותו רק מהקטע אצל דנטה.

דה בורן היה משורר טוב, אולי אפילו משורר מצוין – אבל מאוד לא נעים. הוא כתב כמה שירי אהבה מקסימים וקינה מרגשת אחרי מותו של הנסיך הנרי, אבל הנושא האמיתי שלו, הדבר היחיד שעורר בו כנראה להט אמיתי, היה מלחמה. הוא ממש התענג עליה.

הבנתי, אמר בורן, וחייך אלי באירוניה. אדם כלבבי. אני מדבר על העונג שבמראה גברים המבקעים זה את גולגולתו של זה, של ארמונות קורסים ונשרפים, של מתים שרמחים מזדקרים מצלעותיהם. עסק עקוב מדם, תאמין לי, ודה בורן לא נרתע. עצם המחשבה על שדה הקרב ממלאת אותו אושר.

אני מבין שלך אין עניין להפוך לחייל.

שום עניין. אני מעדיף לשבת בכלא ולא להילחם בווייטנאם.

ובהנחה שתצליח להימנע הן מהכלא והן מהצבא, מה התוכניות?

שום תוכניות. רק להמשיך במה שאני עושה ולקוות שזה יצליח.

ומה זה?

כתיבה תמה. אמנות הכתבנות הנעלה.

זה מה שחשבתי. כשמרגו ראתה אותך מהצד השני של החדר, היא אמרה לי: תראה את הבחור עם העיניים העצובות והפנים המהורהרים – אני מתערבת אתך שהוא משורר. זה מה שאתה, משורר?

אני כותב שירים, כן. וגם קצת ביקורות ספרים ב"ספקטייטור".

סמרטוטון הסטודנטים.

כל אחד צריך להתחיל איפשהו.

"בלתי נראה", מאת פול אוסטר, מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד