יום העצמאות של העובדים

בימים אלה חגגנו את יום העצמאות ה- 62 של מדינת ישראל, והנה אנו ב-1 במאי, הוא חג העובדים. תקומתה של מדינת ישראל כמדינה חופשית ודמוקרטית, הינה מושא גאווה עבור כולנו. חלק מתקומה והוויה דמוקרטית זו, הינה אף תקומתם של העובדים וזכויותיהם במדינת ישראל. המועד הסמלי של 1 במאי, עדיין מסמל את יום זכויות העובדים, או אם תרצו – יום העצמאות של העובדים.

זכויות העובדים, ובראשן זכויות היסוד החוקתיות של חופש ההתאגדות, הזכות למו"מ קיבוצי וחירות השביתה, הינן חלק מזכויות האזרח הבסיסיות בכל דמוקרטיה מערבית. זכויות אלה עוגנו בחוקים וחוקות של מדינות המערב, ובאמנות ארגון העבודה העולמי. גם בישראל, מוכרות זכויות אלה זה מכבר כזכויות על-חוקתיות, הגם שאינן רשומות עלי ספר. אלא שזכויות יסוד אלה, הנתפסות ומובנות כיום כזכויות בסיסיות שאין להרהר אחריהן, לא תמיד היו בנמצא, גם לא בארצנו הקטנטונת.

לאחרונה התגלגל לידינו ספרו רחב היריעה של עו"ד ישראל בר-שירה ז"ל, לימים ממניחי היסוד למשפט העבודה בישראל - "ילקוט - דיני עבודה ופועלים במשפט הארץ-ישראלי", אשר יצא לאור בשנת תרפ"ט (1929), בהוצאת מועצת פועלי ירושלים. ספר זה סוקר את מצבו של הפועל העברי בארץ-ישראל נכון לאותם ימים של טרם הקמת המדינה.

מסקירת זכויות העובדים המתוארת שם מצטיירת תמונה עגומה בעיקר באשר לזכות ההתארגנות וחירות השביתה באותם ימים. בימים ההם, תחת שלטון האימפריה הבריטית, לא הייתה בחקיקה בארץ-ישראל הכרה ברורה כלשהי בזכותם של עובד או קבוצת עובדים להתאגד ולנקוט בצעדים ארגוניים. יותר מכך, הבריטים הותירו על כנו את חוק השביתות העות'מאני מיולי 1909, אותו חוק שהיה בתוקף בזמנים בהם ארץ-ישראל הייתה פרובינציה תורכית, אשר קבע כי שביתה מאורגנת מהווה עבירה פלילית, המביאה להטלת עונשים קשים על מארגניה ומשתתפיה.

אם לא די בכך, בשנת 1927 התפרסמה פקודת חוק העונשין המנדטורית אשר הגדילה וקבעה, כי כל שביתה הינה פעולת קונספירציה (דוגמת קשר ומרד), אשר העונש המוטל בגינה הוא עד שנתיים מאסר.

לשם המחשה הביא בר-שירה בספרו מקרה בו מועצת פועלי פתח תקווה הכריזה על שביתה באחת המאפיות, אשר בעליה העסיקו את עובדיה בתנאים בלתי הולמים. לשם הצלחת השביתה ובכדי לעורר את דעת הקהל לתמוך בשובתים, פרסמה מועצת הפועלים כרוז אל תושבי המושבה, אשר קרא לתושבי המושבה להגיב על מעשיו הרעים של בעל המאפיה.

למחרת הפצת הכרוז, נאסרו מנהיגי השביתה והוגש נגדם כתב אישום בגין קשירת קשר. מקרה זה אמנם הסתיים בסוף טוב – מנהיגי השביתה לא הועמדו לדין לאחר שהיועץ המשפטי לממשלת המנדט בארץ-ישראל מצא לנכון להתערב בעניין. ואולם לא מן הנמנע היה כי מזכירי איגוד מקצועי היו מובאים אל ספסל הנאשמים ונשפטים למאסר בשל פעולותיהם לשיפור תנאי העבודה של פועלי המאפייה.

בר-שירה סיכם פרק זה בספרו בשאלה "מדוע לא תפרסם הרשות המחוקקת של הארץ גם בשטח חיים זה, שהוא כה חשוב להתפתחות הכלכלית של הארץ, הכרזה ברורה על חופש התאגדות הפועלים ופעולות הסתדרויותיהם לשם השבחת תנאי עבודתם ומצבם הכלכלי?" עוד הוסיף הוא המלצה לפיה "על פועלי ארץ-ישראל לדרוש ולזרז את הממשלה לתיקון מהיר של המעוות הזה".

אוזן קשבת נמצאה, בסופו של דבר, אצל הבריטים אשר החלו ביצירת חוקי עבודה בארץ-ישראל, ואולם תנופה של ממש בחקיקת העבודה התקיימה רק בעשור הראשון להקמת מדינת ישראל, אשר במהלכו חוקקו מרבית חוקי העבודה והביטחון הסוציאלי. בשנת 1957 נחקק חוק הסכמים קיבוציים, אשר הסדיר לראשונה את יחסי העבודה הקיבוציים בישראל.

עם חלוף השנים, הלכו זכויות היסוד של העובדים ועוגנו עוד. בשנת 2001 תוקן חוק הסכמים קיבוציים ונוספו בו הגנות על עובדים הלוקחים חלק בהתאגדות עובדים. בקיץ 2009 תוקן שוב חוק הסכמים קיבוציים כך שנקבע בו כי על מעסיק חלה חובת משא ומתן בהתארגנות עובדים ראשונית, ואף נקבע כי מעסיק אשר יפגע בזכות ההתארגנות של העובדים עלול להיות מחויב בפיצויים לדוגמא.

נראה כי לפחות בהקשר של זכויות היסוד של העובדים בישראל לעניין חופש ההתאגדות, ניהול מו"מ קיבוצי וחירות השביתה, הרי שבחגיגות יום "האחד במאי" של שנת 2010, יכול בר-שירה ז"ל לחייך בנחת ממקום מושבו בעולם שכולו טוב.

הכותבים, עו"ד שי תקן ועו"ד אמיר בשה, הם היועץ המשפטי של האגף לאיגוד מקצועי וראש האגף להתאגדויות עובדים בהסתדרות הכללית, ומנהל תחום הסכמים קיבוציים בלשכה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי, בהתאמה. הכותבים מודים לעו"ד עמי פרנקל אשר מצא את הספר "ילקוט - דיני עבודה ופועלים במשפט הארץ-ישראלי" גוסס בשולי מדף בחנות לספרי יד-שנייה ואשר לאחר טיפולי החייאה החזירו לחיים אצל כורך מהולל.