מטאליקה ואני

בפעם הראשונה כשאור ברנע ראה את מטאליקה זה היה על הכתפיים של אבא שלו. השנה, כשיראה אותם, זה יהיה רגע לפני שהוא הופך לאבא בעצמו. ומה הסיפור שלכם עם מטאליקה? ספרו לנו ותוכלו לזכות במפגש אישי עם הלהקה

אור ברנעפורסם: 07.05.10 , 08:19

"תרצה ללכת להופעה של 'מטאליקה'?" זו היתה השאלה ששינתה הכל. בזמן שיצאתי מהבית לכמה דקות לספרית הוידאו, אמא נשארה בבית על קו הטלפון עם אבא. שניהם החליטו שזה יהיה רעיון טוב לקחת אותי למופע, שעמד להתחיל תוך שעות ספורות. אחרי שכבר הייתי איתם בחודשיים שקדמו בהופעה של "גאנז אנד רוזס", "מטאליקה" היתה ההופעה שהכי רציתי לראות.

גם לכם יש סיפור אישי עם מטאליקה? גם אתכם ליוו שירי הלהקה כל חייכם? כתבו לנו את הסיפורים האישיים שלכם ושלחו לנו למייל metallica2010@ynet.co.il. ארבעת הסיפורים הטובים ביותר יזכו את הכותבים בפגישה בלעדית עם חברי הלהקה בישראל. בהצלחה!

ולמרות האהבה הגדולה, "מטאליקה" היתה בליגה אחרת, קצת גדולה מדי עבור ילד בן 10, וגם לא הכרתי אף אחד בבית ספר שהתכוון להגיע לפארק הירקון. ובכל זאת, ההורים שלי ידעו ולא ויתרו. כשעתיים לפני ההופעה, יצאנו אל הפארק.

הלהקה בתחילת שנות התשעים (צילום: Gettyimages/Imagebank)

הכרטיסים ל"גאנז אנד רוזס" שכבו כחודשיים לפני המופע על המדף מעל שולחן האוכל, אבל להופעה של "מטאליקה" לא נערכנו ביסודיות שכזו. ברגע האחרון החלטנו לנסוע. 180 שקל בדיוק עלו לאבא שני כרטיסים

מסע עם הלהקה

בדרכים הכואבות של מטאליקה

אור ברנע

על הפחד להסתובב באוטובוסים, החיים כלהקת מטאל של בני 40 פלוס, המשברים הכואבים ביותר וסיבוב ההופעות הנוכחי. רגע לפני שהם נוחתים כאן, הצצה לחייהם הסוערים של חברי "מטאליקה". וגם הזדמנות לזכות בכרטיסים למופע הגדול של הקיץ

בדרכים הכואבות של מטאליקה

שנקנו בבוטקה מחוץ לאחד השערים בפארק. שתי דקות לפני התו הראשון של "Creeping Death" שפתח את ההופעה, נגלתה לעינינו הבמה. מגבעת הפארק הגדולה, כשאני משקיף בדיוק על אמצע הבמה ועל שביל ה"קאט ווק" של ג'יימס הטפילד, שום דבר שהכרתי לא נראה טוב יותר מאותה תמונה. שום דבר גם לא נשמע עוצמתי יותר מאותם צלילים. הגיטרות והתופים חדרו עמוק אל תוך תיבת הלב והרעידו את בית החזה.

הייתי אולי בגובה של מטר וחצי. התנועות האדירות של ג'יימס, קירק, לארס וג'ייסון המשיכו לזעזע את הגוף הצנום שלי, אך מול 30 אלף איש, שדה הראייה נחסם, בעיקר בשיאי ההתרגשות של הקהל, שהצטופף עוד ועוד.

אבא, שבמהלך המופע החליף מבטים זריזים בין הבן המחויך שלו לבין הבמה, הבחין בחוסר היכולת שלי לספוג את הכל. "בוא, אני ארים אותך", הוא אמר והתכופף לכיווני. אמנם כבר בן 10 ואולי מטר וחצי, אבל עדיין עליתי על הכתפיים של אבא. באותו רגע - זה קרה. הלהקה על הבמה, האורות המסנוורים, ריקוד הפוגו המטורף מתחת לבמה, הכח הבלתי פוסק. העיניים שלי נצצו כאילו חוויתי מפגש עם יצור לא אנושי. עוד לא בדיוק הבנתי על מה אני מסתכל, אבל ידעתי שבתמונה שמולי קיים כל מה שאני הכי אוהב.

רגע לפני שהלהקה נפרדה לשלום, החליטו בפארק לפתוח את השערים ולאפשר למאות המעריצים שלא רכשו כרטיסים לקבל חתיכה מהאירוע המרגש. השיר האחרון, "Enter Sandman" התחיל, ומאחורינו החלה נהירה אדירה של גברים, רצים מהשערים האחוריים לכיוון לבמה בשיא המהירות. לא החזקנו עד סוף השיר מחשש שעוד רגע נהפוך לפלסטלינה על ידי ההמון המאושר והתחלנו לפלס את הדרך החוצה.

את חצי הדקה האחרונה שמעתי מבעד ליריעות היוטה השחורות שכיסו את השערים. הסתכלתי על מרחב הדשא הענק בפארק, עצרתי לרגע ונשמתי עמוק. למחרת, למרות שכבר יצאנו לחופש הגדול, אני די בטוח שלא נשאר תלמיד אחד בשכבת ה' שלא שמע על מה שקרה ערב קודם לכן. גם אם זה לא עניין אותם, לא היה לי אכפת.

פתק לבן במקום פוסטר

נדמה היה כאילו חלפו לפחות שני עשורים, אבל ל"מטאליקה" לקח שש שנים לחזור לארץ. הם חזרו ואני נשארתי, מחכה להפגין בפסטיבל החדש את כל מה שהפנמתי מאז אותו ערב בפארק עם אבא. הפעם, הכרטיסים היו מוכנים הרבה זמן מראש. הפעם גם ידעתי שלא רק חברים מבית הספר הולכים, אלא כמעט כל מי שאני מכיר.

המתנתי שכבר יבוא ה-20 ביולי 1999. אבל קודם לכן, היתה עוד משימה להשלים. ככל שהתקרב היום בחופש בין כיתה י' ל-י"א, גיליתי שחברי הלהקה מתכננים מפגש מעריצים סודי על אדמת תל-אביב. אז עשיתי את כל מה שילד מעצבן לשני הורים עיתונאים - או חבר של ילד מעצבן של הורים עיתונאים - היה עושה, סיפרתי לאמא וביקשתי עזרה. אמא הגישה לי פתק עליו כתוב בטוש אדום המיקום והשעה להתייצב באמפי פארק ראשון לציון, ואת הטלפון של רונית ארבל, אשת יחסי הציבור של המופע, ששנים אחר כך, אעבוד מולה כמעט בכל יום.

לקחתי את הפתק עם הטוש האדום בידיים קצת רועדות. לא האמנתי שהכל יעבור חלק ובטוח. בבוקר למחרת, ב-10:30 בדיוק, נעמדתי מתחת לשמש הכבדה בפארק ראשון. אחרי שיטוטים של שעות בשטח וכפות רגליים כואבות, הגעתי לנקודת המפגש, שהוצבה מאחורי הבמה. הם כבר היו שם, חברי מועדון המעריצים של מטאליקה שזכו להיפגש עם הגיבורים שלהם, מחזיקים בפוסטרים, דיסקים, תקליטים, חולצות ומה לא. הכל עבור החתימות של אחד החברים.

אני לא הבאתי כלום, רק את הפתק הלבן עם הטוש האדום. עוד לא ממש קלטתי מה הולך לקרות, וההתרגשות התערבבה בפחד. גיליתי שאפילו לא הספקתי לחשוב על הדיסקים והפוסטרים. המשכתי להסתובב הלוך ושוב עד שפגשתי את דני ומיכל.

החברים נוחתים ב-99'. מתוך "ידיעות אחרונות"

דני היה שנה מעלי בתיכון וידעתי שהוא יהיה שם. שבועיים קודם, הוא סיפר בהתלהבות על התחרות בה זכה בעיתון נוער. בכל הארץ התבקשו מעריצים לספר "למה להם מגיע לפגוש את מטאליקה". דני, ששיערו הארוך הגיע לתחת, כתב מכתב מרשים וסיפר שחלום חייו היה תמיד שחברי הלהקה יהיו אלה שיספרו אותו, במיוחד משום שהוא מתגייס בשנה הבאה. דני זכה במבצע, ובשעות הבוקר התייצב גם הוא בשמש.

משום מה היתה לו תחבושת אלסטית גדולה סביב כל הקרסול, הוא צלע על רגל אחת ומיכל חברתו הטובה תמכה בו. "תקשיב לי טוב", הוא אמר, "אנחנו לא מכירים ואני לא מכיר פה אף אחד חוץ מאת מיכל". במשך שעות חיכינו, קילומטרים אחד מהשני, עד לרגע הגורלי שרונית יצאה מאוהל לבן רחב והחלה לקרוא למתכנסים.

בחשש רב צעדתי לכיוונה, עדיין לא מאמין ששמי באמת מופיע ברשימה. רונית הסתכלה עליי במבט מלא ביטחון, מבטיחה לי ללא מילים שהכל יהיה בסדר, ואז נכנסתי לאוהל. דני היה מאחורי, צולע נורא ועדיין נאחז במיכל. "נקעתי את הרגל אתמול", הוא אמר בקול מפוחד למאבטחים בכניסה לאוהל, "אני לא מסוגל ללכת ואני מכיר פה רק אותה", אמר על מיכל שסחבה אותו. מבלי להסס, המאבטחים הכניסו את שניהם ועכשיו גם מיכל היתה בדרך לפגוש את הלהקה האהובה עליה.

האיש מהתמונה הישנה

הם סידרו אותנו בצורת ח' ברחבי האוהל הגדול. היינו בערך 30 מעריצים, מוכנים ודרוכים. חוץ ממני, שמרוב לחץ לא רק שלא הבאתי פוסטר או איזה דיסק בכדי שיחתמו לי עליו, אפילו מצלמה שכחתי. רק דמיינתי כל הזמן מה יקרה שאפגוש את האנשים האלה, פנים אל מול פנים. הבנתי שלא אוכל להישאר בלי כלום, אחד המעריצים תלש עבורי מאחת מתוך עשרות החוברות שהביא, תמונה ישנה אחת של ג'יימס הטפילד, ואיתה המתנתי.

עשר דקות חלפו והאיש מהתמונה הישנה נכנס, עם ג'ייסון ניוסטד לצידו. "!Yeah", קרא הטפילד בקולו המוכר, ורגליים בכל האוהל החלו לרעוד. הם חלפו על פנינו אחד אחד, שאלו מה נשמע, חתמו בזריזות וחייכו למצלמה. כשהגיעו אליי, הם נראו גדולים מהחיים, כמו סופר גיבורים, ענקיים. לחצנו ידיים, הושטתי את הפוסטר הקרוע שנחתך מחוברת של מישהו אחר לפני 10 דקות. רעדתי, הם חתמו, חייכו ודני צילם אותנו במצלמה החד פעמית שלו. לא אמרתי כלום, נשארתי חנוק.

הם עברו לדני. כששלפו את הטוש השחור וחיפשו על מה לחתום, דני לחש לניוסטד באוזן: "אני צריך שתספרו אותי". ניוסטד הסתכל עליו בקשיחות ואמר באדישות: "אין סיכוי". דני המשיך לנסות. ניוסטד הסביר להטפילד מה הילד הישראלי מבקש וגם הטפילד לא ממש התלהב. אבל אז דני החל להוריד את התחבושת והוציא משם מספריים.

"הנה", אמר והגיש להם אותם. ניוסטד והטפילד התחילו להשתחרר. הם לקחו את ערימת השיער הארוכה של דני והחלו לגזור. זה לא עבד, דני, מסתבר, הביא מספרי בית ספר מפלסטיק והשיער לא נחתך. אחרי כמה ניסיונות, מאחורי השניים הפציע מאבטח אמריקני עצום וקירח. הוא שלף סכין מפלצתית מהחגורה שלו ושם אותה להטפילד בידיים. השניים התחילו לטבוח בשיער של דני, וכל אחת מהפיות באוהל נפער בתדהמה. דני היה בשמיים והרגע הפך היסטורי. תוך יום הופיעה התמונה של השניים מספרים את דני כתמונה הראשית באתר של "מטאליקה".

התפזרנו במהרה והתחלנו לרוץ לקראת ההופעה שעמדה להתחיל. מחוץ לשער פגשתי את פאבלו, הגשנו את הכרטיס לשומר והתחלנו לדהור פנימה. דני, עם שיער מבולגן ומצחיק על ראשו, עקף אותנו ובפרץ האדרנלין רץ קדימה.

המופע התחיל, "מטאליקה" עלתה לבמה הגדולה עם "Breadfan". משימה אחת הושלמה והשנייה החלה: פאבלו ואני עמדנו שם, בוהים בטירוף היפהפה שמתרחש על הבמה. אחר כך גיליתי שהפילם במצלמה החד פעמית של דני נשרף והוכחה לרגע ההלם שלי, רגע שכמעט גרם לי שלא להיות חלק מהופע, נכחדה. אבל בכל זאת עמדתי שם מולם, עם חולצה של מטאליקה הגדולה עלי לפחות בארבע מידות. פאבלו ואני החלפנו מבטים; העיניים של שנינו הבריקו.

כמו חללית אל השמיים

בהופעה השלישית של "מטאליקה" בחיי, ההורים כבר לא היו צריכים להיות איתי או להסיע אותי. להופעה השלישית כבר הגעתי במטוס, מתל-אביב למינכן, פלוס ארבע שעות נסיעה לנירנברג, לפסטיבל "רוק אים פארק".

מבט קרוב‏ (צילום: אור אלתרמן)

תשע שנים חלפו מאז ההופעה האחרונה של הלהקה, והסקרנות הרבה כמעט חיסלה אותי. באותן שנים לא נפרדתי מהם לרגע וכך הגיעה הפעם הראשונה בה אצפה בהם כאדם בוגר. לפני שעלו, החברה שלי עמדה בין הבמה לקהל, מצלמת את הבמה ללא הרף. נצמדתי לברזלים שבשורה הראשונה, קרוב אליה.

עם 60 אלף איש מאחורינו, "מטאליקה" עלתה לבמה, גדולה מאי פעם. ממש כמו בפארק הירקון לפני 15 שנה, היא פתחה עם "Creeping Death" והרגשנו שבאותו הרגע היא שיחררה חללית ענקית במהירות האור לשמיים. במשך 19 שירים המפלצת לא חדלה להכניס לנו סכינים בחזה. גם ברגעים הקלישאתיים ביותר, כמו השירה בציבור בת 60 אלף משתתפים בשיר "Nothing Else Matters", הזלנו דמעה. כשחזרנו לארץ, החלטנו להתחתן.

משפחת מטאליקה

את ההופעה הרביעית של מטאליקה אראה ב-22 במאי באצטדיון רמת גן. אשתי תהיה שם לידי, הפעם עם בטן של חודש שמיני שתסחב את בתנו הקטנה, ולא תאפשר לה לצלם.

זה ודאי יהיה מחזה סוחט דמעות, לראות את הלהקה כמשפחה, כשהבת שלי מקשיבה מהבטן. האמת היא שאני מקווה שזו תהיה רק ההקדמה להופעה החמישית, שתגיע בעוד כמה שנים. גם אז אשתי תהיה לידי ואולי אפילו תצלם אותם שוב. אולי גם דני ופאבלו יגיעו מלוס אנג'לס, ויפגשו אותנו שם. גם הבת שלי תהיה שם והפעם היא גם תראה. ואם מישהו יסתיר לה, ארים אותה על הכתפיים.

גם לכם יש סיפור אישי עם מטאליקה? גם אתכם ליוו שירי הלהקה כל חייכם? כתבו לנו את הסיפורים האישיים שלכם ושלחו לנו למייל: metallica2010@ynet.co.il - ארבעת הסיפורים הטובים ביותר יזכו את הכותבים בפגישת מעריצים בלעדית עם חברי הלהקה בישראל. בהצלחה!