לשפוך דם בלא משפט: התקשורת כשופט ותליין
עלינו לזכור שמשפטו של אולמרט אמור להתנהל רק בביהמ"ש. הדרך בה אנו נוהגים בחשודים ובנאשמים מעוררת חלחלה
אנשי ציבור - בהם אהוד אולמרט ושולה זקן - ששמם הוזכר בקשר לפרשת הולילנד, או לחלופין צבי בר ברמת גן, כבר נתפסים בעיני חלק מהציבור כאשמים שדינם נחרץ. וכל זאת, עוד בטרם הואשמו בדבר וחצי דבר. במקצת המקרים הם אפילו לא נחקרו - כגון אהוד אולמרט. כיצד ייתכן שאזרח, לא כל שכן איש ציבור עתיר מעש, ייתפס כנאשם "ודאי" אף שלא הוחל בשום הליך שיפוטי? שתי תופעות כרוכות בכך:
- המעצר הפך לכלי חקירתי שנועד לגרום לאנשים להודות ו/או להעיד כנגד אחרים.
- המשפט מתנהל בציבור במקום בבית המשפט.
כל אחת מהתופעות מסוכנת, והשילוב ביניהן קטלני. הציבור הרחב כבר למד לקבל זאת כמובן מאליו ואחרים מחרישים מתוך חשש להתייצב מול המערכות החזקות במדינה. לשתיקה הזו תוצאה קשה: מנתוני המשטרה ניתן ללמוד כי שיעור המעצרים בתיקי חקירה עלה בכ-50% בעשור החולף, ומתוכם שיעור המעצרים עד תום הליכים כמעט הוכפל. מחקרים מעודכנים שנערכו בעולם מטילים ספק בערך הראייתי של ההודאות. במצב זה, האם יש בכלל ערך להודאות שגובה המשטרה?
אתמול שוחרר לחופשי בארה"ב פרנק סטרלינג, לאחר 18 שנים בכלא. האיש, ללא עבר פלילי, הורשע על בסיס הודאה בלבד, אותה מסר לאחר 36 שעות של מעצר לצורך חקירה. בדיקות DNA הוכיחו שהוא מסר הודאת שווא, ושהאשם הוא אדם אחר שכבר יושב במאסר עולם על רצח שכנתו בת הארבע. הרצח היה נמנע אם המשטרה לא היתה מתמקדת בחקירתה בסטרלינג.
במסכת אבות נאמר: "על שלושה דברים העולם קיים - על הדין, על האמת ועל השלום". אבל כשהדין נעשה בתקשורת והאמת איננה נר לרגלינו, ישנה סכנה גדולה לשלומנו, לפגיעה בחפים מפשע ולזיכוי עקיף של פושעים.
איזו חברה מאפשרת תופעות כאלו? לי זה מזכיר את האימפריה הרומית, עליה נאמר שקרבות הלודרים (גלדיאטורים) מקורם בפולחן קורבן-אדם שהומר בתצוגת דו-קרב לחיים-ולמוות, וששעשועי הדם, שמספרם גדל משנה לשנה ובמיוחד מקיסר לקיסר. להם התלווה מימד פסיכולוגי-עדרי, כלומר: יוציא הקהל את זעמו ויפרוק מתחיו בצפייה במתחרים, תחת שיעשה זאת בחוצות העיר. ציבור זה, מתוך שידע בעליל מי הוא המרעיף עליו לחם ושעשועים, ישים בו ובו בלבד, את מבטחו, והכוונה לשליט התורן.
העיקרון לפיו כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שהורשע, דורש שגם בתקשורת יקפידו על ניסוחים כגון: "לטענת המשטרה", "לפי כתב האישום" וכדומה, אבל זהו עלה תאנה שמכסה על העובדה שהתבצעה כאן עבירה על חוק הסוביודיצה, הוא טוהר ההליך השיפוטי, שקובע במפורש: "לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית משפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו".
כ שהידיעה העיתונאית מקדימה את מערכת אכיפת החוק ומדרבנת אותה, היא עושה עבודת קודש. אך כאן הגבול שצריך להציב. את המשפט צריך להשאיר לבית המשפט וחייבים לאסור על ניהול חקירות ומשפט בתקשורת. כפי שאמרה נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר: "פרסומים בוטים בתקשורת משפיעים על שיקול הדעת של השופטים", והשופט האמריקני סמואל לייבוביץ אף כתב בספרו "בית המשפט": "רק אם נשמור על זכויות האשמים נוכל להבטיח את חירותם של החפים".
אף שמעת לעת התקשרות מכה על חטא, אין שום סיכוי שבעולם שהיא תרסן את עצמה. התמריצים הכלכליים חזקים מדי. אם כן, מדוע לא אוכפים את הסוביודיצה? אזלת היד של מערכות אכיפת החוק נובעת מכך שהתקשורת משרתת אותם, הן כחלק מתרגילי חקירה והן ברמה האישית מבחינת פרסום, קידום וכבוד. לכן רק התערבות המחוקק בדרישה לאכוף את הסוביודיצה בפלילים עשויה לשנות את המצב.
באירופה אסור לפרסם שם של חשוד לפני שהוגש נגדו כתב אישום, והצעות חוק ברוח זו הוגשו לכנסת. לדעתי אין בכך כדי לרסן את המשטרה והתקשורת, אבל הדבר עשוי להיות צעד ראשון בכיוון של התנהלות שפויה יותר.
כאזרח שיש לו חלק באחריות לממתרחש, אני מתבייש, חרד ומאוים מהדרך בה אנו נוהגים בזולתנו בכלל ובנאשמים בפלילים בפרט. אסור לשכוח שגם אם חשוד אשם בחלק או בכל מה שמייחסים לו, המקום לברר זאת הוא בבית המשפט.
יוסף זהר, תלמיד מחקר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית וחבר התנועה להפחתת מעמד ההודאה
לפנייה לכתב/ת 
