אללה איסטר

עד לא מזמן יכולתם להיתקל בכל מיני שטויות ויציאות קרועות שמתכנתים יצירתיים הכניסו לתוך משחקי מחשב. קראו לזה - ובעצם עדיין קוראים לזה - Easter Eggs, כלומר ביצי פסחא (אתם יודעים, הביצים המקושטות האלה שנוצרים טובים מעניקים זה לזה בחג). כמעט בכל משחק היו כאלה, גיימרים בילו שעות בלחפש אותן, והקטע הוא שזה הופך בהדרגה לנחלת העבר. אולי גם זה מסימני הזמן: ככל שתעשיית המשחקים הופכת לביזנס גדול יותר, וככל שהיא תופסת את מקומה בבידור המיינסטרימי, ככה יש בה פחות ופחות מקום ליוזמות פרטיות מהסוג היצירתי. נכון שגם במשחקים מודרניים יש כל מיני פינות נסתרות והפתעות, אבל בגדול, זה כבר לא מה שהיה.

טוב, אולי באמת נתחיל במה שהיה. ההיסטוריה של ביצי הפסחא הולכת אחורה עד לקונסולות האטארי הקדומות: במשחק העתיק Adventure שלט השחקן בריבוע מרצד שצריך למצוא את דרכו החוצה מתוך מבוך. המתכנתים חיפשו דרך לחתום על היצירה, וכיוון שלא היו מסכי קרדיטים כמקובל כיום, אחד מהם פשוט יצר שלב שבו המבוך עצמו מורכב מהאותיות של שמו. כמה פרימיטיבי, ככה נראה מעפן. אבל משם העסק הלך והשתכלל. עם הזמן הפך החיפוש אחרי השטויות האלה לספורט רשמי של גיימרים, ולמרות שרוב הביצים לא היו יותר מתמונות נסתרות בפינות נידחות של מפות המשחק, לפעמים - בעיקר אם המתכנתים היו מספיק משוגעים, מתוסכלים או משועממים - הן היו הרבה יותר מזה.

"כן שאשו, כן!"

ב־1994 שיחררה חברת id את הכותר השני של Doom, הסדרה החלוצית של משחקי הפעולה בגוף ראשון. המתכנתים החליטו לעשות קטע לבוס שלהם, מייסד id ג'ון רומרו, אז הם הכניסו את דמותו המפוקסלת לשלב האחרון של המשחק. ברגיל השלב הזה כולל קרב נגד ראש עז מדמם, אבל אם מפעילים צ'יט מיוחד מופיע במקום העז ראשו הכרות של רומרו, שזועק משהו כמו "בשביל לסיים את המשחק עליך להרוג אותי, ג'ון רומרו". במקרה הזה רומרו דווקא לקח את העניין ברוח הספורטיבית המתבקשת, אבל בערך שנתיים אחר כך הגיע המקרה ראשון שהבהיר שלא כל הבוסים סלחנים כמוהו.

ז'ק סרווין, מתכנת והומו, עבד בחברת Maxis והיה חלק מצוות הפיתוח של המשחק SimCopter - סימולטור מסוק שמאפשר לטוס ברחבי העיר שיצרת ב־SimCity. עכשיו, החיבה של סרווין לבולבולים לא היתה רלוונטית לענייננו אלמלא החליט להכניס למשחק טייק אישי על מושג האפליה המתקנת: הוא פשוט החליף את כל הדמויות הנשיות במשחק בגברים מסוקסים ועטויי ספידו, שהסתובבו בעיר הווירטואלית ונישקו את כל הדמויות שחלפו על פניהם. הכוונה המקורית שלו היתה להכניס טריגר מיוחד לקוד המשחק כך שהבחורים יופיעו רק ביום שישי ה־13 או בתאריך יום ההולדת שלו, אבל משהו נדפק בתהליך. בפועל הופיעו ההומואים הווירטואליים בתדירות גבוהה הרבה יותר, הבוס וויל רייט - לימים יוצר ה־Sims - עלה על העניין די מהר, וסרווין פוטר.

אחרי הסיפור הזה עברו על התעשייה כמה שנים שקטות, וההפתעות היחידות שהמתינו לשחקנים הנחושים למצוא אותן היו כל מיני שלבי בונוס ושיפורים לכלי הנשק. אבל ב־2004 הגיע GTA San Andreas, מלכתחילה מהמשחקים הפוגעניים ביותר אי פעם, ואיתו ביצת הפסחא הכי קיצונית שנראתה עד אז. זה היה משחקון נסתר שבו אפשר לא רק לחזות בגיבור שלך בעודו משגל, אלא גם לשלוט בתנועות שלו ולהניע לו את האגן לפי הקצב עד שמד ההתרגשות שלו עולה על גדותיו. טלאי שמיהרו להפיץ כמה האקרים טובי לב פתח את הגישה לשלב הסודי לכל מי שרצה.

ברגע שהעניין הובא לידיעת הציבור, נהיה כצפוי בלגן גדול. פוליטיקאים מיהרו לקשור בין GTA ודומיו לאלימות הגואה בחברה האמריקאית, וארגוני ההורים הגישו תביעות על בסיס הטענה שהתוכן הפוגעני הוכנס למשחק בכוונה תחילה. חברת רוקסטאר, מפיצת המשחק, נכנסה למגננה. בסופו של דבר המשחק הוסר מהמדפים וחזר בגירסה מתוקנת, וכעבור ארבע שנים הושג הסכם פשרה שאיפשר לכל מי שרכש את המקור להחליף את העותק שלו בגירסה נקייה, ולקבל החזר כספי של 35 דולר. העלות הכוללת של הפשרה לחברת רוקסטאר הוערכה בכ־20 מיליון דולר.

תוצאה ישירה אחת של כל הפרשות הנ"ל היא שמפתחות המשחקים נעשו הרבה יותר רגישות לעניין ביצי הפסחא, ואף אחת מהן לא מחפשת עניינים. מאז GTA San Andreas - עניין של שש שנים - לא התגלתה אפילו ביצה חתרנית חדשה אחת. בתעשייה שחולשת על התחום הרווחי ביותר בעולם הבידור כבר אין מקום למתכנתים המשוגעים שמכניסים כל מיני הגנבות סתם בשביל הקטע. המקסימום שתמצאו הוא איזה נשק סודי שלא אמור להיות זמין, או פריט לבוש מטופש. את השיגעונות של החבר'ה עם המקלדת מחליפות החלטות שקולות שמקבלים מנהלים בחליפות. ולך תמצא הגנבות אצל אנשים כאלה.