סנוב, במירון כבר היית?

כשראה שגם השנה אני מתלבט, שאל אותי חבר אם אני כהן, שעל-פי פסק הלכה שיצא לאחרונה בעדה החרדית אסור בכניסה למושב מירון מחשש לטומאת מתים. "כהן? אני? מה פתאום, בקושי ישראל," עניתי, "וגם אם הייתי – עזוב אותך, זה שעת הדחק". בסוף נסעתי, ואכן חתיכת דחק.

כבר בדרך דוּוחתי על 200 אלף חוגגים ועוד "עשרות אלפים שבדרך". רבע שעה אחר כך – קצת אחרי חצות - עמדתי בקצהו של פקק ענק באזור צפת. בעקשנותי הצלחתי לשרוד הן את עומס התנועה והן את הערסים והפרחות הרעשניים מהשאטל ("שבאבניקים" בלע"ז), רק כדי לגלות שגם אני לא בין יחידי הסגולה שמצליחים להגיע לציון הקבר עצמו.

אווירה מחשמלת בהחלט הייתה. רמז לכך מצאתי אצל אלה שהתחננו למצבה כלשהי כדי להשתטח עליה, ובסוף מצאו את עצמם מתפללים בדביקות (שלא לומר משתטחים) לקיר האבן של חדר החשמל. אשכרה. אני העדפתי התבודדות עם התנא רבי יוסי מפקיעין שקבור בסמוך למירון. העדפה מתקנת.

גם "הפנינג סגולות" מצאתי במירון. קרנבל של ממש. נדהמתי לגלות שהאדמו"ר משטפנשט והרבי מליובאוויטש נלחמים ביניהם ראש בראש דווקא על לבי שלי (פלוס פרוטה או שניים). כך לפחות צווחו החסידים שלהם במגאפון.

כשמשמשתי בכיס ואכן גיליתי בו כמה מטבעות, ההתלבטות הייתה דווקא בין תרומה לארגוני הכנסת האורחים המקומיים, שלפחות דאגו לי לקוגל אטריות וכוס סודה, לבין הבחור האמריקאי שהציע לי סיגריית מרלבורו לייט ולא ידע שאשתי לא מרשה.

ואתם רוקדים

אבל יש גם נקודות אור. ועוד איזה אור. אבוקת אש צנועה שהצית האדמו"ר מקרלין בתוך קופסת פך (משום מה יש שקוראים לה מדורה), הצליחה להדליק אלפי חסידים (וליטאים) משולהבים בריקוד סוחף אל תוך הלילה. הגשם השוטף שבא לפנות בוקר אפילו לא דגדג אותם – לא את האש ובטח שלא את הרוקדים – שהמשיכו לבעור עוד שעות.

מרגש לא פחות היה לפגוש את עשרות מתנדבי "הילולא דרשב"י", מארגוני הכנסת האורחים הגדולים במירון. הם ויתרו על חוויה רוחנית מרוממת של

פעם בשנה ועל ההזדמנות לראות "ניצוצות", ובמקום זה הסתגרו בקומה שמעל לקבר כדי לדאוג לכולנו. מצאתי אותם שם שקועים בהכנת עשרות אלפי מנות לחוגגים שיבואו מחר, כשהם מתקתקים עבודה בסרט נע יעיל במיוחד. גם את ילדי החלאקה הם לא שכחו, כשאלתרו במקום מספרה ניידת וגם ייבאו את אייל הספר משכונת גאולה.

כבר הבוקר שאלו אותי אם אסע לשם גם בשנה הבאה. ברור שכן. הרי דווקא את מצוות היום – כפי שנפסקה שחור על גבי פאשקעוויל - לא הספקתי לקיים, פשוט כי לא מצאתי את הדוכן. תחת הכותרת המחייבת "מנהג ישראל דין הוא", נכתב במודעה: "בסיעתא דשמיא עלה בידינו לארגן אפשרות לקיום מנהג ישראל אשר נהגו מאות בשנים, לירות בחץ בקשת בהילולא דרשב"י, אשר יש בזה טעמים, סודות ועניינים נפלאים. דוכן מיוחד יוצב לקיום המצווה למהדרין".