תגידי, איך הגעתי למצב בו אושרי תלוי בך?
כמעט כל פרט בחייך התאים לרשימה הדמיונית שלי כשבאתי להסביר לעצמי, או למי ששואל "מה אתה מחפש?". זאת אולי הסיבה שככל הנראה פעלתי בפזיזות-מה כשפתחתי בפנייך הכל. מוקדם מדי, מרחיק לכת מדי. מכתב גלוי
אולי הלחצתי אותך עם הישירות והכנות
חיפשתי, באמת שחיפשתי מה לא מוצא חן בעיניי, ולא מצאתי. יגעת ולא מצאת - תאמין. כמעט כל פרט בחייך התאים לרשימה הדמיונית שלי כשבאתי להסביר לעצמי, או למי ששואל "מה אתה מחפש?". זאת אולי הסיבה שככל הנראה פעלתי בפזיזות-מה כשפתחתי בפנייך הכל. מוקדם מדי, מרחיק לכת מדי. יש לתת לזמן לעשות את שלו, אבל לפעמים אתה רוצה לעזור לו קצת, ובעיקר כדי לפוגג את ענני אי הוודאות. נראה שטעיתי. אולי הלחצתי אותך עם הישירות והכנות. גם לי זה לא רגיל. טוב, לפחות את יודעת מה אני חושב. כל מה שנשאר זה לגלות איפה את עומדת...
איך הגעתי למצב בו אושרי תלוי בך? בכל פעם מחדש מפעמת בי רוח, אותה הרוח של התחלה, תקווה, הבהובי התאהבות. בכל פעם מחדש אני מזהיר את עצמי שמא זה רק בראשי, ואת בכלל לא בעניין. כל פעם מחדש אני צודק. והעצב משתלט.
כמו אידיוט אני יושב ומחכה לשיחה ממך
את כל כך יפה, וכל כך מוצלחת לי, שכואב הלב. כמו אידיוט אני יושב ומחכה לשיחה ממך, שעיקרה בכלל עניינים טכניים שמסביב. את נזהרת שלא לשדר לי עניין, כדי שלא אחשוב, שלא אפול בפח הזה. עניין וריחוק.
הכרתי אותך בחופשה האחרונה. תחושת השחרור הכללית שהיתה שם... ואת זהרת באור אחר מעל כולן. לא חיפשת את הרגיל, ואני - אינני רגיל. אני יודע שהצלחתי במקום בו רבים אחרים נכשלו, אבל כל עוד ההצלחה שלי היא חלקית, ובכן, היא נשארת חלקית...
את הפתיחה הנ"ל כתבתי יומיים לפני שפתאום התקשרת. כי פתאום התקשרת, ולפתע נהיינו יחד. כאילו משהו נפתח אצלך. זה לא שאמרת "אתה יודע מה, אתן לזה צ'אנס", ממש לא. מרגע שאמרת שאת רוצה - נתת את כולך. יש דברים שרואים בעיניים ומרגישים במגע הידיים והשפתיים. אמרת לי שבסך הכל רצית לחוות אותי עוד קצת, ומה שראית הספיק לך כדי להבין שכן, לגמרי כן. נו, לפעמים חלומות מתגשמים, אמרתי לעצמי,
חשבתי ששלב הפחד כבר מאחוריי
אז עברנו תקופה קצרה ומאוד אינטנסיבית של תחילת קשר. אני מודה, הייתי בעננים. באמת שמצאתי בך כל כך הרבה, וגם כשהיינו יחד חיפשתי את הלאווים. למה לא, מה כאן יכול להעיק, להיות לא נכון ולפרק את מה שהתחיל להיבנות. ושוב - לא מצאתי. חשבתי ששלב הפחד כבר מאחוריי, והצלחתי אפילו לראות עתיד איתך. מצידך שידרת לי נכונות מלאה ורצון אמיתי להיות יחד. הוכחת את זה בספונטניות, במעשים, בהקדשת הזמן יקר ובמילים יקרות מפז. היית בעניין לגמרי. רצית שאנגן לך עוד ועוד. דווקא בגלל זה אני כל כך מתוסכל עכשיו. אני יושב חסר אונים כבר כמעט שבוע ולא מבין איך לא ראיתי את זה בא, והאם בכלל יכולתי לראות.
לצורך העניין נתקלנו בסוגיה מסוימת שקשורה לקשרים קודמים שלי ולמה שאני עושה איתם היום. האמת היא שהסוגיה עצמה ממש לא משנה. אני מאמין שאפשר לדבר על הכל, ולמעשה כך פעלתי מההתחלה. לא הסתרתי ממך דבר, מתוך הנחה שאמון ושקיפות הן אבני יסוד בקשר, ומתוך כוונה להראות לך אותי ללא מסיכות והעמדות פנים. הסוגיה הספציפית הזאת היתה על השולחן גם קודם, לכן לא חששתי לספר לך דברים נוספים.
"לא מדובר כאן בהיגיון", אמרת לי, "זהו רגש"
ברגע אחד השתנו פנייך. הודעת לי שאת פשוט לא מסוגלת להמשיך, שבין השאר זה גם מה שפירק את הקשר הקודם וכו'. מופתע, גייסתי את כל כוחות המחשבה והרטוריקה שלי כדי לתקוף את הנושא הזה בצורה הגיונית, לחשוב על פתרונות מעשיים, על שינויים אפשריים ועוד ועוד, אבל כשלתי. "לא מדובר כאן בהיגיון", אמרת לי, "זהו רגש". ועם רגש, כידוע, אי אפשר להתווכח. נכון, אבל רגש מוזן בין השאר מהדרך שבה אנחנו רואים את העולם, ואיך שאנחנו מפרשים אותו. וכאן דווקא היגיון יכול לעבוד. כמו ילד קטן שמפחד ממפלצות בחושך: הפחד אמיתי, אבל אם ניקח את הילד לארון הבגדים, נדליק את האור, נכבה, וחוזר חלילה, יכול להיות שמשהו ישתנה. הפחד אולי לא ייעלם, אבל המקור שלו יתעמעם - אותה מכשפה דמיונית שהילד מבין עכשיו שלא באמת קיימת בארון.
לא ייתכן מצב שיש לו רק מוצא אחד
האמת היא, ששפכתי כל כך הרבה מילים בשבוע האחרון, ועוד כמה לא ישנו את התמונה. את ננעלת, ולא היית מסוגלת, כדברייך, לשנות. מבחינתך, היה רק דבר אחד שניתן לעשות. ואני חושב שכאן טמונה הבעיה האמיתית, שכל מה שנכתב כאן למעלה הוא למעשה רק סימפטום שלה. לא ייתכן מצב שיש לו רק מוצא אחד. אני אפילו מסוגל להבין זוג שמתגבר על בגידה. זה אמנם קיצוני, אבל אני יכול לתפוס את זה בהבנה שלי. זה לא אומר שאני חושב שזה נכון ואפשרי אצלי, זה רק אומר שאני מסוגל לקבל את הקיום של כמעט כל תכונה ועשייה אנושית. אין נושא שאי אפשר לכל הפחות לדבר עליו, ואת לא הצלחת להסביר לי (או שהחלטתי שלא להבין) במילים מה באמת מפריע לך.
אסכם זאת כך - נראה לי שבארגז הכלים שלך לא היו האמצעים המתאימים להתמודד עם הבעיה, ועם הדרך שבה אני רואה את העולם. את לא צריכה, ולא אמורה לחשוב כמוני. אבל את אמורה לחשוב, ובשאר המקומות עשית את זה כל כך טוב. אני לא שופט ולא כועס (ומי אני בכלל שאעשה זאת, כן?), אלא כאמור רק מתוסכל וחסר אונים, במיוחד לאור העובדה שבאמת היה לך קשה עם הסיפור הזה. לא ישנת לילות, בכית. אבל זה היה מעלייך, כאילו לא היתה לך אפשרות לבחור כאן. כאילו זה לא "לא רוצה", אלא "לא יכולה". וכאילו גם את היית חסרת אונים וחסרת בחירה. ואני יודע שלא חיפשת תירוץ כדי לסיים את זה.
אינני מצטער לרגע על דברים שאמרתי וכתבתי לך
עכשיו אני שוכב מוטל בצד הדרך, מותש וחסר כוחות. לא יכולתי לעשות אחרת, ולא הייתי עושה. בתקשורת בינינו הרגשתי שאני יכול וצריך להגיד הכל. אינני מצטער לרגע על דברים שאמרתי וכתבתי לך, על הזמן שהשקעתי בך ועל איך שחשפתי את עצמי מולך, כמו שלא עשיתי מעולם, כי זה הרגיש לי כל כך נכון. הייתי מאושר לכמה רגעים. אין לי מושג מה עובר עלייך, ואני מת לדעת מה את באמת חושבת על כל הסיפור.
לסיום רק אומר לך, ולמי שישאל, איך אגיב במקרה שתבואי עוד זמן מה ותגידי לי "שמע, אני לא יודעת מה עבר עלי, אני רוצה לנסות שוב" (למרות שאני יודע בוודאות כמעט מוחלטת שזה לא יקרה). לא אפול שוב בקלות כך ברשתך, ותצטרכי להוכיח לי ששינית משהו מהותי בדרך שבה את רואה את העולם. לא במסקנות שלך ולא בתפישות, אלא רק בדרך, שהיא למעשה המפתח ליכולת להכיל ולהשתנות בזוג.
אז מה למדתי בעצם? אולי הדבר העיקרי הוא שהייתי בטוח שהלהבה הפנימית שלי כבויה, ואת באת והראית לי שהיא יכולה לבעור בעוצמה אדירה, שורפת וחורכת. במבט לאחור לא הייתי משנה דבר.
קיבלתי הוכחה כואבת מאוד לכך שאני חי.
לפנייה לכתב/ת 
