הרגשתי אשם שאני לא שולט בתשוקתי
חשתי תחושת הקלה על כך שכבר אני נעלם מחייהם וכולנו נוכל לשכוח את מה שקרה על המרפסת ערב לפני כן, אבל אמרתי "זה יכול להיות נהדר", מקלל כל מילה שיצאה מפי. וככל שהיא רקדה על החול הלבן עם חולצתה הלבנה מעל לביקיני צהוב שזור חוטים שחורים, רק נשאבתי עוד ועוד, מכור לפשעי. חלק שלישי
- הפרק הקודם: שיערה הרטוב הציף את האוויר בריח קינמון מתוק
השעה היתה רק שש בבוקר, אבל משהו דחק בי לקום ולצאת לראות את הזריחה המיוחדת של חופי מזרח ג'מייקה. כשעליתי למרפסת, קינג דויד כבר ישב שם, מנענע את רגלו על הערסל לצלילי מוזיקת הרגאיי שהתנגנה בשקט ברקע.
"יא מאן", קרא לעברי בהתלהבות, "אני רואה שהתעוררת מספיק מוקדם כדי לראות איתי את הזריחה". שנינו ישבנו שם וצפינו איך יום חדש מתחיל לו באי הקריבי הקסום הזה. השמיים נצבעו שוב בצהוב חזק שהתערבב עם כתום של בוקר וצבע אט אט את הים שנפרש תחתינו בכחול. כשהשמש התייצבה מעל הים, קינג דויד הציע שהוא יכין לנו משהו לאכול, ואני בינתיים אוכל לצפות דרך המשקפת שלו על נוף המפרץ. עם המשקפת יכולתי לראות בברור את הבתים הקטנים על החוף, ומידי פעם נץ מעופף באוויר, תר אחר ארוחת הבוקר שלו.
היא נראתה כמו נסיכה שנשלפה מאיזו אגדה
לפתע קטע את התצפית שלי קול רך מאחוריי: "איך היתה הזריחה?". סובבתי באטיות את מבטי, והאור של הבוקר הציף את פניה. היא נראתה כמו נסיכה שנשלפה מאיזו אגדה קריבית ישנה.
"מדהים", עניתי מוקסם לחלוטין. "דויד השמן אמור להגיע בכל רגע כדי לאסוף אותי לחדרי בחוף, לכן רציתי לקום מוקדם", אמרתי וחשתי הקלה על שתכף אני נעלם מחייהם וכולנו נוכל לשכוח מחילופי המבטים שניצבו במרכז המרפסת עוד מליל אמש כאבן שאין לה הופכין.
אבל תחושת ההקלה הזו נמשכה רק לרגע, משום שמיד לאחר מכן קפצה האני משמחה ואמרה שגם היא התכוונה להעביר יום על החוף והיא יכולה, אם אני רוצה כמובן, לעזור לי להעביר את הדברים ואז לקחת אותי לסיבוב על החוף. האני אמרה שיש כמה נקודות שאני חייב לראות לפני שאני ממשיך בדרכי לכיוון החופים המערביים של ג'מייקה.
וכאילו מכור לרגשי האשם שחלחלו בי, נכנעתי. "זה יכול להיות נהדר", אמרתי מקלל, כל מילה שיצאה מפי.
הסיור על החוף עם האני רק חיזק אצלי את מה שחשתי ערב לפני כן. לכל אשה יש את הניחוח שלה, וכל ניחוח של אשה שייך רק לה. זה שילוב של רגע מיוחד, עם אווירה, משב רוח ותחושה מסתורית ולא מובנת עמוק בתוך ליבך. והניחוח של האני, שם על חופי מזרח ג'מייקה הרחוקים, לא נתן לי מנוח. הייתי משועבד אליו, לא יכולתי להיגמל ממנו לרגע ורציתי רק עוד ועוד ממנו. וככל שהיא רקדה על החול הלבן עם חולצתה הלבנה מעל לביקיני צהוב שזור חוטים שחורים, רק נשאבתי עוד ועוד, מכור לפשעי.
על החוף התרוצצו עזים חסרי בית בין מוכרות פירות עם סלים ענקיים לראשן. עצי דקל נשקו לחול הלבן, שהשתלב בצורה מושלמת עם הים הכחול. ברקע יכולתי לראות את ההרים הגבוהים. דילגנו בין הדוכנים השונים שהיו פזורים על החוף, בוחנים את הפירות ועבודות גילוף העץ שהציעו בגאווה הרוכלים. היינו הזוג היחיד שהסתובב על החוף, ורוח חמימה ליטפה אותנו בעדינות. הבטתי על ענפי הדקל הענקיים ותהיתי לאן נושבת הרוח.
"אולי את יודעת", פניתי להאני.
"יודעת מה?" השיבה בשאלה, משחקת בידה עם אחת השרשראות בדוכן.
"לאן נושבת הרוח", המשכתי.
האני, כאילו שלא אמרתי מאום, השיבה לי בשאלה: "אז תגיד, אף פעם לא סיפרת מה אתה עושה כאן לבד, אם לא אכפת לך שאני שואלת, כמובן?".
"לא, האמת שזה ממש בסדר", השבתי בעודי נחנק מבפנים כיצד אני עומד להשיב על השאלה הזו. "והאמת שאין יותר מדי מה לספר", המשכתי, תוהה מה באמת אני הולך לספר. הנחתי שהדרך הפשוטה ביותר לצאת מהסיפור הזה היא להגיד את האמת: "היתה לי חברה, היינו כמעט שנה ביחד, עד שהחלטנו שאנחנו יוצאים לטיול הזה. רצינו להתנתק מהכל, טלפונים, עבודה, לחץ, משפחה. ואז, ממש כמה ימים לפני הטיול, היא החליטה שהיא רוצה לבטל. וככה מצאתי את עצמי כאן, לבד. את רואה, אמרתי לך שאין יותר מדי מאחורי הסיפור הזה". למרות שנצבטתי מבפנים ורציתי לזעוק ולספר לה עד כמה אני מפחד שהאהבה ההיא תצא מחיי, רק חייכתי.
"אתה יודע", אמרה בזמן שהניחה את השרשרת על הדוכן ובחרה הפעם צמיד מעור לשחק איתו, "פעם למדתי שמאחורי כל סיפור חבוי סיפור. אבל אם זה מה שאתה בוחר לספר לי זה בסדר, אני לא אלחץ אותך".
למרות שרציתי לספר שתקתי, והמשכנו ללכת על החוף.
אחרי כמה דקות מעיקות של שתיקה אמרתי לה שלמרות הכל החלטתי לנסוע, כי היה לי חשוב למצוא, אני מחפש משהו.
"על מה אתה מדבר?" שאלה בחיוך.
"אני מחפש את החוף המושלם! אני מטייל כבר הרבה זמן בעולם, ויש לי תמונה בראש כיצד צריך להיראות החוף המושלם. אז אני מחפש אותו".
"היה פעם סרט כזה, לא?" אמרה.
"הקיץ שאינו נגמר", אמרתי במהירות, "אבל שם הם חיפשו אחר הגל המושלם, אני מסתפק בחוף". שנינו התגלגלנו מצחוק ושוב הבטנו זה לזה עמוק בעיניים.
זה נמשך כמה שניות, עד שכבר ממש הרגשתי לא נעים ושאלתי אותה אם היא רוצה להיכנס למים. היא אמרה שכן, אז הבטתי בחוף כמו גולש שתוהה מהיכן הכי כדאי להיכנס למים ושאלתי אותה איפה המקום הטוב ביותר בחוף להיכנס למים. היא חייכה אלי בחזרה.
כשהתחיל להיות כבר מאוחר, הצעתי להאני לצפות יחד בשקיעה ממרפסת החדר שלי, שהיתה כל מה שאי פעם יכולתי לחלום עליו. המרפסת השקיפה לחוף בודד, כמעט בתולי, שהשתרע לאורך קילומטר וחצי (ממש כמו שהיה כתוב ב"לונלי פלנט"). רוח בין ערביים מרגיעה של קיץ בלתי נגמר יצרה פסקול מושלם ביחד עם ענפי עצי הדקל והגלים שהתנפצו בזעם על החוף.
ישבנו שם ולגמנו בירה "רד סטרייפ" מבקבוק קטן שהזכיר לי את אחד מבקבוקי התרופות שאמא היתה שומרת בארון בבית. ואולי בגלל הרוח, או הים, או הבירה, הרשיתי לעצמי לחצות גבול קטן ושאלתי אותה על קינג דויד.
"מה זאת אומרת איך הוא", ענתה, "הוא מדהים, אם הוא לא היה כזה בוודאי שלא הייתי איתו". האני סיפרה לי קצת על תרבות הראסטאפרי (כת דתית שרואה באפריקה הארץ המובטחת ובקיסר אתיופיה המלך המשיח), ולמרות שחלקם עוטים את הראסטות לראשם רק בנסיון לתפוס ראש ולעשן גאנג'ה ללא הפסקה, הראסטפארים האמיתיים הם ביטוי נבוך לאהבה, תקווה, כעס ואי שקט על המצב החברתי ששורר בג'מייקה של היום. זו מדינה שמאוכלסת בצפיפות ועוני רב ונתפשת בעיני רבים כגן עדן של אושר, רום בקארדי ושירים של בוב מארלי, אבל למעשה היא פצועה וכואבת, ונפשה עדיין נאבקת להשתחרר מעברה האפל בעידן מטעי הסוכר והעבדות.
ככל שהאני סיפרה לי עוד על קינג דויד ועל תרבות הראסטאפרי, חשתי אשם יותר בכך שאיני מצליח לשלוט על מחשבותיי ותשוקותיי.
המשך בשבוע הבא
לפנייה לכתב/ת 
