מי חרד, מי עובד?
המתקפה על החרדים הגיעה דווקא נוכח השתלבותם בשוק התעסוקה ומתוך רצון לרכב על גל פופוליסטי, או שהיא מבטאת חשש אמיתי מכלייתם של החילונים בישראל?
משתלבים ונהדפים / דודי זילברשלג
דבריו של רון חולדאי, לפיהם החרדים מטפחים בורות ויש לשקול נגדם מרד אזרחי, מייצגים תופעה מעניינת – ככל שנרשמת התקדמות משמעותית יותר של החרדים בשוק העבודה ובצה"ל, כמו ביחידות 8200, "שחר כחול" "בינה בירוק", מתעוררים מי שמתקוממים נגדה, וטוענים: "איזה נבלות, גם את שוק העבודה הם לוקחים לנו". הרי גם הנקודה הזו יכולה להפוך לקרדום אנטי חרדי לחפור בו.
ייתכן גם שהפוליטיקאים שמתבטאים בנושא מהווים חלק מגל חדש, פופוליסטי אף הוא, שמייצר מפלגת "שינוי" נוספת באופק. כל מיני אנשים שרוצים לתפוס טרמפ על הטרנד הזה, מפריחים סיסמאות באוויר כדי שייתפסו כאפקטיביים לגבי האג'נדה. לכן גם כלפיהם צריך להתייחס בחשדנות.
חלקים רבים מאוד מתוך לימודי הליבה יכלו לעבור בחברה החרדית בהסכמה מלאה, אבל כשההתייחסות אליהם היא מתוך תפיסה שיש כאן ילידים שצריכים לעבור חינוך מחדש - המהלך נכשל.
מי שמובילים מהלך זה, מגיעים מטעם ראשי החינוך הממלכתי שנמצא על סף פשיטת רגל, כשבכל פעם הוגה דעות חדש מטעמו מנסה להוביל קו אחר, ומקימים ועדות שמגישות המלצות שוב ושוב. כאמור, אם הגישה היתה פחות פטרנליסטית היה אפשר להעביר דברים ברוח טובה.
אבל אצלנו חינוך האדם לא נעשה באמצעות אילוף, אלא בתהליך שמביא תוצאות. לחרדי הממוצע יש אמון מלא במערכת החינוך כי הוא מבין שחוד החנית של המחנה נמצא שם. הרב אוירבך והחזון איש הם דמויות המופת שמהוות את האתגר הגדול עבורם, ולכן ההישגים גדולים. אצל הבנים שמים דגש על חינוך לחיים, למידות טובות, ענווה, ויתור ואהבת הזולת. זה תופס משקל הרבה יותר משמעותי מלימודים, שגם בהם המגמה היא לימוד על מנת לשמור, לעשות ולקיים. בלימודי הבנות לומדים כמעט הכל - כל עוד הדברים לא עומדים בניגוד לערכי היהדות.
אך גם תוכניות הלימודים נמצאות בהליך של שינוי. לדוגמא, נושא האקולוגיה נכנס להרבה מוסדות שגילו בתחום אלמנטים שתואמים להפליא את המחוייבות של האדם לסביבה ולסובבים אותו.
החינוך החרדי מהווה תרבות עתיקה בתוך עולם משתנה, שמאויימת כל הזמן. יש רצון עז לשמר את העוגנים העתיקים ולא לחרוג מהם. כשמגיע גורם שמנסה להכתיב את אורחות החיים, הדבר נתפס כסכנה. אז אפשר להגיד שאנחנו חיים בחברה פרנואידית, אבל כחרדים אנחנו מנסים לעשות את הדבר הנכון ולשמור על הקהילה מפני זרמים מאיימים.
עם זאת, כשנוכחים בהשתלבות הגוברת של החרדים בשוק העבודה, למרות החסכים שהיו להם במתמטיקה או באנגלית, מבינים שבסיס טוב מאפשר להדביק את הפערים באופן מהיר. כך דווקא מתחזקת התפיסה לפיה אין צורך ללמוד את המקצועות הללו שנים ארוכות. עדיף להטמיע בנפשות הרכות ערכים, מידות ומוסר, כך שבהמשך יוכלו להגיע לשאר הדברים, בעזרת כלים אחרים. זה מוכיח את עצמו – כי החרדים מתחילים להשתלב.
אחינו מעבר לים, בברוקלין שעל גדות ההדסון, מעורים היטב בכלכלה ובתעשייה, מה שמוכיח שההיסטוריה התעסוקתית בענפי המסחר היא חלק מאיתנו. עבודה היא לא חטא, ואפשר להשתלב גם בענפים אחרים כשהרקע של לימודי התורה מהווה בסיס טוב לכך. בישראל מתחוללת בהרבה מקומות עבודה עשייה מדהימה כשחרדים עובדים בהם תוך כדי שיעורי תורה וקיום מנייני תפילה. זה לא מקום של קונפליקט אלא מקום מאחד.
מתכון הכליה לחילונים / נמרוד אלוני
צודק ראש עיריית תל אביב-יפו בקריאתו לשינוי רדיקלי במדיניות החינוך, כך שלא עוד תממן המדינה את מערכת החינוך החרדית אשר פטורה מהוראת הליבה הלימודית ומגדלת דורות של צעירים בורים בהשכלתם הכללית, בלתי-כשירים לשוק העבודה של המאה ה-21, ונעדרים תודעה דמוקרטית בסיסית הנדרשת לאזרחות טובה במדינה מפותחת.
חולדאי, כמו מבקרים אחרים של זכויות היתר של החרדים, אינו חולק על כך שבחברה דמוקרטית ורב-תרבותית יש להבטיח את זכותם של מיעוטים לאומיים, דתיים, תרבותיים ואחרים לגבש לעצמם זהות קהילתית משלהם ולבטא אותה באורחות חיים ייחודיים – כל עוד אין בכך עוינות גלויה, התנהגות אלימה או סכנה ממשית לקהילות תרבות אחרות ולחברה הרחבה בכללותה. מן הטעמים האלה יש לציבור היהודי החרדי, בדיוק כמו לציבור הערבי – המוסלמי, הנוצרי, הדרוזי והצ'רקסי – זכות לשלב במוסדות החינוך שלהם רכיבים ייחודיים המאפיינים את תרבותם והיקרים לליבם.
מרד החילונים שעליו דיבר חולדאי אינו מבקש לצמצם את הזכות לרב-תרבותיות. הוא דורש לשים קץ לזכויות היתר, המוענקות לציבור החרדי בלבד, שפוטרות אותם מלימודי היסוד בתחומי הההשכלה הכללית והאזרחות הדמוקרטית – והכל במימון של המדינה. התוצאה הבלתי-נמנעת היא שזכויות היתר של החרדים היא מתכון הכליה של החילונים – תסריט מפורט ומגובה נתונים שהוצג בחודש שעבר הן במסמך "מצב המדינה" של מכון טאוב והן במסמך "החינוך בישראל בפרספקטיבה של המדדים הבינלאומיים" של סמינר הקיבוצים.
מצד אחד החינוך החרדי מתרחב בצעדי ענק וכבר מקיף כמעט מרבע מילדי כיתה א' של בתי הספר היהודים, ומן הצד האחר בוגרי מערכת החינוך החרדית מתנכרים למאפיינים הבסיסיים של חברות מפותחות – השכלה אקדמית, תרבות דמוקרטית ושוויון בין המינים – והם גוזרים על מדינת ישראל כולה מסלול ישיר ומאמלל אל חיקו של העולם השלישי.
במילים פשוטות, החפצים לראות את ישראל דומה יותר לאירופה ופחות לאפגניסטן, חייבים לקחת עכשיו את גורלם בידיים ולדרוש מן המנהיגים של כלל המפלגות שאינן חרדיות, שיחברו ויעמידו מדיניות חינוכית חדשה, רדיקלית וחסרת פניות: מצד אחד, כלל הזרמים החינוכיים ייהנו משוויון בזכויות תרבותיות לעצב את מוסדות החינוך שלהם עם סממניים היחודיים לתרבותם; ומן הצד האחר, כלל מוסדות החינוך הזוכים לתקצוב המדינה יהיו חייבים בהוראת ליבת לימודים מחייבת באותם תחומים שעליהם יש עדויות מובהקות כמקדמי חוסן קיומי, רווחה כלכלית והגינות חברתית – השכלה כללית ומדעית ואזרחות דמוקרטית ורב-תרבותית. במילים אחרות: אין ליבה - אין מימון.
ונקודה אחרונה, אך לא בלתי חשובה: היהדות של החילונים אינה נחותה או פגומה בהשוואה לזו של החרדים – היא אחרת, עברית ומודרנית. דוגמה אחת לכך היא שבאותו אירוע שבו התריס חולדאי נגד החרדים, בכנס לחינוך מתקדם של סמינר הקיבוצים ועיריית תל אביב – התגלתה התרבות היהודית והעברית במלוא תפארתה: מקהלה שרה משירי החלוצים העבריים; פרופ' אהרון ברק כרך יחדיו את זכרון השואה, ערכי היהדות המורשתית ועקרונות הדמוקרטיה המודרנית; המשוררים רוני סומק ואגי משעול הפליאו בשירה עברית חדשה; וכלת פרס נובל עדה יונת הציגה גאונות עברית-מדעית אור לגויים. עבורי ורבים שכמותי כל זה משמעותי וחכם ומקור לגאווה ישראלית הרבה יותר מן הפסיקות והדרשות והנהגים האנכרוניסטים והדכאניים המזומנים לנו ממנהיגות הציבור החרדי.
פרופ' נמרוד אלוני הוא ראש המכון לחינוך מתקדם של סמינר הקיבוצים
לפנייה לכתב/ת 
